Número Dos

#
[2,300 מילים]

‘—וזה, פחות או יותר, מה שהיא חושבת שקרה.’
‘אני לא בטוח שהבנתי,’ אמר המפקח זיסלבלונץ ושלח אצבע שמנמנה כדי לגרד את ראשו הקירח, ‘הוא, בעצמו, בלע את הגלולה. אז למה לא לקרוא לזה התאבדות? למה זה היה צריך להגיע לכאן?’
‘כי—’ הסגן עצר כדי לשקול את דבריו, ‘כי… טוב, אני גם לא בטוח שאני מבין. בכל אופן – היא בדרך לכאן, לתשאול. היא תהיה כאן בעוד רבע שעה.’
‘רק אז נוכל להבין עם מה בדיוק אנחנו מתמודדים כאן,’ אמר המפקח. 'נכון לעכשיו, קופל – שום דבר ממה שאמרת נשמע הגיוני. ומה לגבי החתול של השכנים שלהם?'
'זה תיק נפרד, המפקח. היחידה של פומארד מטפלת בזה.'
'טוב. נחכה לה. בינתיים, אם מישהו מחפש אותי, אני בשירותים.'

להמשיך לקרוא "Número Dos"

התזה של מולטי טולמן

#
[950 מילים]

בעוד הרבה מאוד זמן, פחות-או-יותר, דוקטורנט צעיר בשם מולטי טולמן ינסה להיוועץ ברוח השוכנת בביתו באשר לתזה עליה שקד במשך עשרים השנים האחרונות, אך עקב מיעוט בחומר אקדמי זמין יאלץ להאט את מחקרו עד לעצירה מוחלטת. הדמות החשוכה, שדרה בזמן חייה באותו בית בדיוק ואשר תענה לשם דוריס דוריס, תייעץ לו דבר בלתי-אפשרי, לכאורה; והוא – לנסות ולהשיג ריאיון עם האדם החי האחרון ביקום כולו.
'בלתי-אפשרי, דוריס,' יפסול מולטי טולמן את הצעתה במחי-יד, 'איך אוכל לדעת מי זה יהיה, ואם אחיה מספיק זמן כדי להכירו? אני מעדיף לפרסם את התזה שלי עוד השנה, את יודעת.'
הדמות החשוכה שתהיה דוריס דוריס תחייך ותאמר, 'אני לא רואה בכך בעיה, מולטי טולמן,' (היא תמיד תקרא לו בשמו המלא, למרות תחינותיו הנשנות וחוזרות) 'על פניו, כל מה שאתה צריך לשם כך הוא מכונת-הגשמות,'
'ואולי אני כבר אבקש ממנה לסיים עם התזה הזאת, או – אם כבר – אבקש שהתזה הזו תרשום אותי בדברי-הימים של האקדמיה, ותצית דיון כל-כך רחב עד אשר ענף חדש של מדע יקרא על שמי ("טולמנולוגיה", ידמיין בעיני-רוחו, "חקר אחרוני-האדם") כמחווה עבורי, אדם שתרומתו—'
'כן, אבל איפה הכיף שבתהליך?' תתהה דוריס דוריס, 'תבנה את עצמך שלב אחד בכל פעם, זו דעתי הכנה,'
'אמת דיברת,' יסכים מולטי טולמן, 'עכשיו, איפה משיגים מכונה כזו?'

להמשיך לקרוא "התזה של מולטי טולמן"

"אסטריאה" או: "היום שבו ****תי את סבתא רבא-רבא שלי"

#
[4,500 מילים]

"אתה בטוח שזה הכיוון הנכון? אנחנו הולכים כבר חמש דקות," אמרה דונה, בעודה דוחפת את העגלה של מקס. היא נראתה מגושמת להחריד בסרבל הג'ינס שלה; את אשתי, לא אינסטלטור בקריאת-צהריים. שתקתי. כמובן שאני בטוח שאנחנו בכיוון הנכון, היא כבר הכריחה אותי לוודא פעמיים עם דיילי הקרקע. חלפנו על פני קפה "חלאל", חנות ספרים אלקטרוניים, בגדים ממוחזרים, יודאיקה (כי מי לא צריך חנוכיית-כסף באלפא קנטאורי?), משקאות, עוד בית-קפה, עוד חנות-בגדים—
"סיימון, אתה לא עונה לי," היא הוסיפה בטון מעצבן.
"כן, דוני, אני בטוח, שער 13 הוא בכיוון הזה – " עניתי ברוגע מעושה והצבעתי לכיוון אחד ממעברי הטרמינל הרחבים. עוד מעט תתנוסס לה בגאון הספרה 13 מעל המעבר שיוביל אותנו עד לאולם ההמתנה הגדול של השער. ושם, אני מניח, אנחנו נמתין לה.

להמשיך לקרוא ""אסטריאה" או: "היום שבו ****תי את סבתא רבא-רבא שלי""

"אלמלא רחמים"

#
[2,600 מילים]

הסוף התקדם לעברנו במהירות אדירה; גם הפעם היה זה נדמה כאילו חור-היציאה שואב אותנו החוצה, ומשליך אותנו לריק – קצת כמו שביצה נפלטת אל העולם שבחוץ – אלא שבמקום ליפול מטה, המשכנו לצוף קדימה באותו קצב-השיוט הנינוח ממנו נקרענו לתוך העל-חלל. לא אהבתי את זה, בלשון-המעטה; רציתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
ההלם, שמשכו התקצר ככל שמניין הקפיצות שלנו הלך וגדל, התחלף בהלם מסוג אחר; מוחנו עוד ניסה לעכל את הכדור הכחול שצף מולנו – וכבר שמענו את קול החבטה העמום. ידעתי מה משמעות הקול, וכמותי גם שלושת אנשי-צוותי.
ספינה נוספת.

להמשיך לקרוא ""אלמלא רחמים""