קיץ 71': קשה לשליטה

Grateful Dead – 07/08/71 – Golden Hall, San Diego

ההופעה הזו היא אחת האהובות עליי ביותר; וזה לא רק בגלל הצליל החד או הסיפור על ההקלטות האבודות – אלא יותר כי מדובר באחת ההופעות הכי טובות מאחת התקופות הכי מעניינות בתולדות הדד – קיץ 71' – עליו נדבר בהמשך. כשחושבים על זה, 1971 היא השנה הכי קשה לפיצוח בשני העשורים הראשונים ללהקה: זו שנת מעבר מובהקת, מעין פשרה בין הג'ונגל שלפני והמסבאה שאחרי. ככה זה כשמסתובבים יותר מדי עם קרוסבי, סטילס ונאש; ובתחילת 1970 הדד בחנו את האלמנט ההרמוני שנוצק הישר אל תוך השירים של ה-Workingman's Dead ואז גם ל-American Beauty. הלהקה החלה לנטוש אט-אט את הפסיכדליה האקספרימנטלית שהגיעה לשיאה ב-69' לטובת הקאנטרי-רוק, שירים מוּבְנים יותר ומשופעים בהרמוניות קוליות, ועקב כך 1970 הפכה לשנה גדושה יחסית בהופעות אקוסטיות. כלומר, היה ברור שהלהקה מתחילה לגשש לכיוונים אחרים, אך עדיין לא נטשה לחלוטין את הניסיוניות והג'אמים הארוכים, וכך היא המשיכה לגלוש אל תוך 1971.

להמשיך לקרוא "קיץ 71': קשה לשליטה"

מעשה בחמישה חיילים

Monks – Black Monk Time – 1966

1965, גרמניה.
קצת יותר מעשרים שנים לאחר סיום מלחמת-העולם ה-II, ובעיר קלן המתחדשת חמישה חיילים אמריקאים מחיל המצב שבגלנהאוזן (Gelnhausen) עומלים במרץ על הרכבת גורם היסטורי; גורם שעתיד לחזות וגם להשפיע על הצבעים שבהם יצבע העולם בעידן המלחמה הקרה. כמה חודשים עוברים, ובחודש מאי של 1966, תכניתם של חמשת החיילים יוצאת לפועל; הפצצה קורסת החוצה כפי שנחזה למרות שסביר להניח שאותם חמישה חיילים לא צפו מראש את גל-ההדף שיתלווה לבסוף לפרי-יצירתם האפל והמחוצף; אבל מה שבטוח – הוא שבינתיים – הכל קורה לאט. לאט מדי. בגרמניה מוכת הביטל-מאניה, בה המזרח והמערב ייצגו כל אחד את עיקרי המאבק הקר על קצה-המזלג, התחילה להתפשט התרכובת התרבותית המכילה את הזרעים לעתיד לבוא: הזרעים לפסיכדליה ניסיונית, לקראוטרוק, ובסופו של דבר – ל-Pאנק. ולמרות זאת, ב-1966 לא הרבה ידעו בכלל שהוטלה לה פצצה בסדר גודל כזה.

להמשיך לקרוא "מעשה בחמישה חיילים"

ממלכת-עדן

1966 – 13th Floor Elevators – Psychedelic Sounds

ב-17 באוקטובר לשנת 2017 צוין יובל שנים לצאת האלבום "Psychedelic Sounds" של ה-13th Floor Elevators. שמעתי וקראתי אנשים שתיארו את האלבום הזה כ-"ניסיון נחמד"; אחרים פירגנו באמרם: "ראשוני, מהפכני"; והיו מביננו שנפלו עמוק-עמוק בתוך מאורת-הארנב, עד שהלכו וקראו לאלבום "יצירת-מופת" עוד בטרם נחתו על קרקע מרופדת. אני הייתי אחד מאלו שנפלו; נשבעתי לכל מי שהיה מוכן להאמין, סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ואפילו קניתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב. היום, לעומת זאת, בהקשבה המי-יודע-כמה לאלבום, הבנתי שהאלבום הזה הוא כל מה שאמרו עליו, ובו-בזמן הוא שום דבר מאלה. האלבום הזה, לדידנו, הוא מעבר לכל ביקורת, סקירה, סופרלטיב וגינוני-שבח. כאן, המעליות יצאו זה מכבר מהפיר בדרכן לעל-זמניות, והן תמשכנה לרחף בחלל שמעלינו, ואנחנו נמשיך לחיות, לבקר ולשבח, בזמן שקצרה ידינו מלגעת בהן מן הקרקע הנמוכה.

להמשיך לקרוא "ממלכת-עדן"

חד-הקרן: אבן דרך להט"בית ואנשים משובטים

Peter Grudzien – The Unicorn (Album No. One In Two Sides) – 1974

קשה לדבר על חמלה והערצה בנשימה אחת. אמנם מדובר בשני צבעים יפים כל אחד שלעצמו, אבל לרוב הם פשוט לא הולכים ביחד. זה פשוט מאוד: קשה מאוד לחוש רחמים והערצה כלפי אותו אדם בבת-אחת. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאני מרגיש בכל פעם שאני פותח את הגייטפולד של אלבומו היחיד (יש עוד אחד, עוד נגיע לזה) של פיטר גרודזיאן מ-1974, וקורא. את סיפור חייו כתב פיטר בעצמו, בשפה פשוטה עד כדי-כך שכמעט ואפשר לפספס ניואנסים עלילתיים שמאופיינים במעברים חדים לנושאים שומטי-לסתות: ילדות ותחביבים מוזרים, ג'וני קאש ונטיות הומו-סקסואליות, ניו-יורק ובוב דילן, קליפורניה ומהומות סטונוול, אנשים משובטים וכן, גם חד-קרן אחד.

להמשיך לקרוא "חד-הקרן: אבן דרך להט"בית ואנשים משובטים"

קורנל 77': הסטודנטית והמטאטא

Grateful Dead – 08/05/77 – Barton Hall, Cornell University

זה מתחיל בסוף, בעצם.
חלק גדול מ-8,750 האנשים שהיו שם כבר יצא אל הקור העז בדרכם למעונות הסטודנטים או למגרש החנייה ולקראוונים; אחרים, עדיין התהלכו בהיכל סביב עצמם כסומים באפלה, מוכי תדהמה; סטודנטית אחת, שנשכרה כדי לעזור במלאכת הניקיון שלאחר ההופעה, החזיקה את המטאטא שלה בקרבת הבמה, ורקדה איתו. בראש שלה עוד הדהדו המילים של "One More Saturday Night". היא עצמה עיניים והמשיכה לרקוד עם המטאטא שלה עוד דקות ארוכות, מבלי להתייחס לאנשים שלא הצליחו להתעלם מאושרה הגלוי. חלק מאותם אנשים עוד יזכרו באותה סטודנטית והמטאטא שלה, כל זמן שידרשו לספר על אותו ערב אגדי.
להמשיך לקרוא "קורנל 77': הסטודנטית והמטאטא"

חלומות (ר)טובים

The Complete 'Acid Dreams' – V/A Compilation

ב-1979 קם לו בעל חנות תקליטים גרמני, ובהשראת אוסף הנגיסים המפורסם מ-1972 החליט לעשות מעשה; כמובן, החוק ממנו והלאה, מדובר בהוצאה לא רשמית בעליל. לפי האינסרט, הסתובבו להם 100 עותקים ממוספרים על-גבי פלסטיק צבעוני, בין החברים שלו ובעלי לייבלים. האוסף הפך למצרך מבוקש ובוּטלֵג קשות, והשלב הבא, כמובן, היה קאמבק בשם The Return of Acid Dreams. ב-1988, יצא על דיסק ה-Acid Dreams Testament, ונוסף בסוגריים: "שבעים וחמש דקות של טרור פסיכוטי". הביקוש נמשך, וב-1996 בא לעולם Acid Dreams Epitaph, "שישים ותשע דקות של Green Fuz". ה-Testament וה-Epitaph יצאו לאחר מכן עם סאונד משופר, כשל-Epitaph נוספו אפילו שלוש רצועות. האוסף המשולש הזה, הוא בעצם סגירת מעגל. זו המהדורה האנלוגית של כמעט כל מה שיצא תחת השם Acid Dreams. האוסף כולל 540 גרם של פלסטיק, אינסרט, וחוברת מושקעת ובה מידע על הלהקות והסינגלים.

להמשיך לקרוא "חלומות (ר)טובים"

זאב בודד

Wolfgang – Eliminate Hate – a.1970

1994: מייקל גרייזמן, איש Cicadelic Records, משתף פעולה עם אדם בשם C.L. Milburn בכדי לשחרר את האוסף הראשון בסדרת 'The History of Texas Garage Bands in the 60's'. החלק הראשון בסדרה חוגג את פועלו של הלייבל האולטרה-איזוטרי Sea Ell Records. הלייבל פעל בסוף שנות השישים והיה קצר-חיים; החומר שאוגד הספיק למלא שני דיסקים גדושים באמנים ולהקות שספק (אין ספק) אם העולם זכה להכיר בזמן אמת. שלוש מבין 42 הרצועות הציגו לעולם את The Wolves. 

להמשיך לקרוא "זאב בודד"

קנדה 66': בפעם הבאה שנתראה

Grateful Dead – 29/07/66 – P.N.E. Garden Auditorium, Vancouver, Canada

[פוסט עתיק שפורסם במקור בקבוצת :: דארק סטאר :: בפייסבוק]

תגידו מה שתגידו.
אין, לא היו – ובטח-ובטח שלא יהיו כמו הדד. נו, תתווכחו איתי. אני "בתקופה" ושום טיעון שלכםם לא יעבוד. אה, נו, טוב – בטח כבר שמתם לב לזה עם כל הדד-אוריינטד פוסטים. סבלתם, מתוקים שלי? א—אל, אל תגלגלו את העיניים, זה לא מכובד. תראו, יש לכך סיבה ממש טובה, לפחות מבחינתי – בזמן האחרון יש גשם של הופעות. עכשיו, גשם של הוצאות רשמיות של הופעות של הדד זה לא דבר חדש – כך יודע כל דביל (כמוני) ש-Dead.net גרמו לחשבון הבנק שלו להתכווץ לכדי מינוס מלך כרתים – שכן כמעט כל חודש יוצא משהו חדש שחייבים, אבל החודש – החודש זה כבר היה יותר מדי. 

להמשיך לקרוא "קנדה 66': בפעם הבאה שנתראה"