העכברים החשמליים בכוכב האפל של 69'

Grateful Dead – 28/02/69 – Fillmore West, San Francisco

קחו את שלושים שנות-קיומם של הדד, סדרו אותן באופן כרונולוגי – וראו זה פלא: הלינאריות מאפשרת להיגיון שלנו לקשור סיבה לתוצאה; אירועים גדולים וחשובים מתקשרים ביתר קלות להתפתחויות התוצאתיות שהגיעו בעקבותיהן, ובמוחנו מותווה היגיון רציף שמאפשר הבנה היסטורית מסוימת. עכשיו, דמו בנפשותיכם חיבור המתיימר להקיף את תולדות הקיסרות הרומית, ובו-בזמן משמיט את הפרק שעוסק ביוליוס קיסר. סוג של פשע, לא? לדידנו, הרי שזה יהיה כמו לדבר על הגרייטפול דד מבלי להתייחס ל-1969.

להמשיך לקרוא "העכברים החשמליים בכוכב האפל של 69'"

טל של ערב: בתוך האפלה ומחוצה לה

Grateful Dead – 18/09/87 – Madison Square Garden, New York

לפעמים זה מרגיש כאילו להקות מהסיקסטיז צריכות להתנצל על כך שהן שרדו עד לאייטיז. אחד האשמים המידיים הוא כנראה הסינתיסייזר, האחראי העיקרי על הסאונד החדש, המכני, והכל-כך אייטיזי שהרבה מאיתנו אוהבים להתנער ממנו כאילו היה דבורה שבטעות נכנסה לנו לתוך השרוול. מצד שני, אפשר להבין את זה – הסינת' לרוב החריב את חותמת-הצליל שלמדנו לאהוב, והסאונד השתנה עד לבלי הכר. אבל מצד אחד, אולי אנחנו פשוט מסתכלים על זה לא נכון: אחרי הכל, לא מפסיקים לקרוא ספר בפרק הלפני-אחרון, רק בגלל שמופיעות בו דמויות חדשות, או כי הקצב והטון בו שונים. וזה מה שזה, בעצם: פרק חדש באותו הספר.
ב-1979 קית' פרש מהדד ביחד עם אשתו, דונה, בדרכם אל עתיד קצר וקודר. ברנט מידלנד נכנס במקומו לעמדת הקלידן (וגם תרם מקולו, על הדרך) וגם בזכותו הדד באייטיז נשמעו ונראו אחרת. כן, בזכותו – בכל זאת – מדובר בעשור המוצלח ביותר של הלהקה, כאשר חציו השני (87'-90') נחשב לתקופת הזוהר האחרונה של הדד, תקופה ששווה להכיר, למרות הדעות הקדומות.

להמשיך לקרוא "טל של ערב: בתוך האפלה ומחוצה לה"

הזיית יוגורט קייצית: סאנשיין דיי-דרים

GRATEFUL DEAD – 27/08/72 – Old Renaissance Faire Grounds, Veneta, Oregon

שני דד-הדס יושבים בניחותא בסלון המעושן שלהם ומאזינים להופעות של הדד. שניהם מזמזמים את מילות השירים, לעתים בהתלהבות, עד שאחד מהם מגלה שהוא שכח איך מתחיל הבית הבא, ומנסה במשך כמה שעות לתפוס את תשומת-לבו של חברו. משהצליח לבסוף, שאל – "תגיד, איך השיר הזה ממשיך?" חברו מפסיק לזמזם, תולה בו צמד עיניים אדומות, ושואל בתמהון – "איזה שיר?"

זו אחת מתוך כמה בדיחות ישנות שאני מכיר על דד-הדס. מוצאן די ברור – קל מאוד להתבדח על חשבון האהבה חסרת-הגבולות שהדד-הדס מביעים כלפי כל הקשור לגרייטפול דד; המיסיונריות – שלעתים גובלת בפאנאטיזם – היא חטא שאף אחד מאיתנו לא חף ממנו. באמת. קרה ונפל עליכם דד-הד בנסיבות המתאימות – פנו את השעתיים הבאות והואילו להעלות את סף הסבלנות שלכם למקסימום; ואם תצליחו לקלוט משהו בין כל הצחקוקים, תנועות הידיים המוגזמות, החיבוקים והבזקי האושר – אולי גם תגלו שמהשיחה הזו אתם לא תצאו בלי שיעורי-בית. כמעט תמיד, שיעורי הבית יורכבו מרשימה של הופעות מומלצות, רשימה שאמנם תשתנה בהתאם להעדפותיו של אותו הדד-הד שנפל עליכם, אבל רוב הסיכויים הם שהרשימה תכלול בראשה שתי הופעות – קורנל 77', ועוד אחת – ה-27 באוגוסט 1972 – שבכלל התקיימה כדי לעזור לסופר קן קיזי למכור יוגורט.

להמשיך לקרוא "הזיית יוגורט קייצית: סאנשיין דיי-דרים"

קשה לשליטה: קיץ 71' וסופה המפואר של תקופה

Grateful Dead – 07/08/71 – Golden Hall, San Diego

ההופעה הזו היא אחת האהובות עליי ביותר; וזה לא רק בגלל הצליל החד או הסיפור על ההקלטות האבודות – אלא יותר כי מדובר באחת ההופעות הכי טובות מאחת התקופות הכי מעניינות בתולדות הדד – קיץ 71' – עליו נדבר בהמשך. כשחושבים על זה, 1971 היא השנה הכי קשה לפיצוח בשני העשורים הראשונים ללהקה: זו שנת מעבר מובהקת, מעין פשרה בין הג'ונגל שלפני והמסבאה שאחרי. ככה זה כשמסתובבים יותר מדי עם קרוסבי, סטילס ונאש; ובתחילת 1970 הדד בחנו את האלמנט ההרמוני שנוצק הישר אל תוך השירים של ה-Workingman's Dead ואז גם ל-American Beauty. הלהקה החלה לנטוש אט-אט את הפסיכדליה האקספרימנטלית שהגיעה לשיאה ב-69' לטובת הקאנטרי-רוק, שירים מוּבְנים יותר ומשופעים בהרמוניות קוליות, ועקב כך 1970 הפכה לשנה גדושה יחסית בהופעות אקוסטיות. כלומר, היה ברור שהלהקה מתחילה לגשש לכיוונים אחרים, אך עדיין לא נטשה לחלוטין את הניסיוניות והג'אמים הארוכים, וכך היא המשיכה לגלוש אל תוך 1971.

להמשיך לקרוא "קשה לשליטה: קיץ 71' וסופה המפואר של תקופה"

בגשם הקר ובשלג: קורנל 77'

Grateful Dead – 08/05/77 – Barton Hall, Cornell University

זה מתחיל בסוף, בעצם.
חלק גדול מ-8,750 האנשים שהיו שם כבר יצא אל הקור העז בדרכם למעונות הסטודנטים או למגרש החנייה ולקראוונים; אחרים, עדיין התהלכו בהיכל סביב עצמם כסומים באפלה, מוכי תדהמה; סטודנטית אחת, שנשכרה כדי לעזור במלאכת הניקיון שלאחר ההופעה, החזיקה את המטאטא שלה בקרבת הבמה, ורקדה איתו. בראש שלה עוד הדהדו המילים של "One More Saturday Night". היא עצמה עיניים והמשיכה לרקוד עם המטאטא שלה עוד דקות ארוכות, מבלי להתייחס לאנשים שלא הצליחו להתעלם מאושרה הגלוי. חלק מאותם אנשים עוד יזכרו באותה סטודנטית והמטאטא שלה, כל זמן שידרשו לספר על אותו ערב אגדי.
להמשיך לקרוא "בגשם הקר ובשלג: קורנל 77'"

בפעם הבאה שתראה אותי: קנדה 66'

Grateful Dead – 29/07/66 – P.N.E. Garden Auditorium, Vancouver, Canada

תגידו מה שתגידו.
אין, לא היו – ובטח-ובטח שלא יהיו כמו הדד. נו, תתווכחו איתי. אני "בתקופה" ושום טיעון שלכםם לא יעבוד. אה, נו, טוב – בטח כבר שמתם לב לזה עם כל הדד-אוריינטד פוסטים. סבלתם, מתוקים שלי? א—אל, אל תגלגלו את העיניים, זה לא מכובד. תראו, יש לכך סיבה ממש טובה, לפחות מבחינתי – בזמן האחרון יש גשם של הופעות. עכשיו, גשם של הוצאות רשמיות של הופעות של הדד זה לא דבר חדש – כך יודע כל דביל (כמוני) ש-Dead.net גרמו לחשבון הבנק שלו להתכווץ לכדי מינוס מלך כרתים – שכן כמעט כל חודש יוצא משהו חדש שחייבים, אבל החודש – החודש זה כבר היה יותר מדי. 

להמשיך לקרוא "בפעם הבאה שתראה אותי: קנדה 66'"

חילוף משמרות

Jefferson Airplane – Signe's Farewell & Grace's Debut

לאיירפליין המוקדמים היה קסם מאוד חמקמק, "משהו" שלא ממש עבר באלבום הראשון. אף פעם לא ידעתי היכן לשים את האצבע… ולכן, חיכיתי בקוצר רוח לדיסקים האלה. אתם יודעים מה, לא דיסקים: מסמכים היסטוריים. תיעוד היסטורי של ההופעה האחרונה של סיגני, ובנוסף – ההופעה הראשונה של מלכת האסיד.

להמשיך לקרוא "חילוף משמרות"