סאנשיין דיי-דרים: הזיית יוגורט קייצית

GRATEFUL DEAD – 27/08/72 – Old Renaissance Faire Grounds, Veneta, Oregon

שני דד-הדס יושבים בניחותא בסלון המעושן שלהם ומאזינים להופעות של הדד. שניהם מזמזמים את מילות השירים, לעתים בהתלהבות, עד שאחד מהם מגלה שהוא שכח איך מתחיל הבית הבא, ומנסה במשך כמה שעות לתפוס את תשומת-לבו של חברו. משהצליח לבסוף, שאל – "תגיד, איך השיר הזה ממשיך?" חברו מפסיק לזמזם, תולה בו צמד עיניים אדומות, ושואל בתמהון – "איזה שיר?"

זו אחת מתוך כמה בדיחות ישנות שאני מכיר על דד-הדס. מוצאן די ברור – קל מאוד להתבדח על חשבון האהבה חסרת-הגבולות שהדד-הדס מביעים כלפי כל הקשור לגרייטפול דד; המיסיונריות – שלעתים גובלת בפאנאטיזם – היא חטא שאף אחד מאיתנו לא חף ממנו. באמת. קרה ונפל עליכם דד-הד בנסיבות המתאימות – פנו את השעתיים הבאות והואילו להעלות את סף הסבלנות שלכם למקסימום; ואם תצליחו לקלוט משהו בין כל הצחקוקים, תנועות הידיים המוגזמות, החיבוקים והבזקי האושר – אולי גם תגלו שמהשיחה הזו אתם לא תצאו בלי שיעורי-בית. כמעט תמיד, שיעורי הבית יורכבו מרשימה של הופעות מומלצות, רשימה שאמנם תשתנה בהתאם להעדפותיו של אותו הדד-הד שנפל עליכם, אבל רוב הסיכויים הם שהרשימה תכלול בראשה שתי הופעות – קורנל 77', ועוד אחת – ה-27 באוגוסט 1972 – שבכלל התקיימה כדי לעזור לסופר קן קיזי למכור יוגורט.

להמשיך לקרוא "סאנשיין דיי-דרים: הזיית יוגורט קייצית"

היפה והחיה

(על המקרה המוזר של סטייסי ובאני, והאלבום האחרון של 'מעליות הקומה ה-13')
13th Floor Elevators – Bull Of The Woods – 1969

אֵאוֹס יְלִידַת-הַבֹּקֶר, וְרֻדַּת-הָאֶצְבָּעוֹת, אַךְ תּוֹפַע ובטרם תצבע בצבעיה את שעות הבוקר המוקדמות של ה-24 באוגוסט לשנת 1978 – ובשכונת מוֹנְטרוֹז שבעיר יוסטון (טקסס), בבית מגורים רעוע ומט-לנפול, ניצבה אן-אליזבת "באני" באנל, לאחר לילה רווי אלכוהול ומדון, ובידיה הרועדות רובה. את קנו של הרובה כיוונה היישר לבעלה, סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט לשעבר של ה-13th Floor Elevators. בהמשך היום, פורסמה הידיעה הבאה ב-"Houston Chronicle":

"תושב מונטרוז נורה היום למוות בביתו שברחוב פסיפיק מס' 516. המשטרה זיהתה את הקורבן בשם סטייסי קית' סאת'רלנד, 33. הקורבן נורה בבטנו ע"י רובה מקליבר 0.22, בשעה 03:30 לפנות בוקר, ומותו נקבע בשעה 05:07 בביה"ח 'בן טאוב'. אישה בת 34 נעצרה בזירת-הפשע"

וכך התמסמסה לה סופית נפשו המעונה של אחד מגדולי-הגיטריסטיים שהעולם לא זכה להכיר אז; ודווקא מתוך חבורה שכללה את רוקי אריקסון וטומי הול, היה זה סטייסי סאת'רלנד הראשון לעזוב את עולמנו המשעמם. כמעט עשור קודם לכן, סטייסי סגר מעגל והשלים בכוחות עצמו את האלבום השלישי והאחרון של המעליות, אשר מיד לאחריו יצא לדרך-היסורים הפרטית שלו שכללה התמכרות להירואין ואלכוהול, כלא, דיכאון, אלימות ורקדנית אקזוטית אחת שנמאס לה מהכל. והכל מתחיל, בכרונולוגיות מחליאה, דווקא באיש שהוא כן רוקי אריקסון.

להמשיך לקרוא "היפה והחיה"

שקשוקה, תופים וכוכבים: סוג אחר של חריפות

Juicy Groove – First Taste – 1978

"לדעתי, ["First Taste"] לא ניתן להאזנה… והוא הוכחה נוספת שחבורה שלמה של מוזיקאים, שצרכו מגוון שלם של חומרים מבוקרים, לא צריכה להכנס לאולפן הקלטות…"

סיפור אמיתי:
ביום שלפני היום שבו החלטתי לכתוב על אלבומם היחיד "Juicy Groove", הכנתי לארוחת-הבוקר שקשוקה כל-כך חריפה שלא אני – ובטח שלא אסיה – היינו מסוגלים להכניס לגוף. אני בדרך כלל משתמש בחלפיניו קצוץ, אבל הירקן שעובד לא רחוק ממני התחיל למכור פלפל חריף מסוג שלא הכרתי – הבנרו (Habanero). לו רק ידעתי כמה זוועות אצורות בתוך הפלפל הקטן והמעוות הזה, הייתי לוקח את 15 השקלים ששילמתי על מארז ההבנרו וקונה גרנולה או משהו גיי אחר. בכל אופן, אסיה נכנעה ראשונה. "זה סוג אחר של חריפות," ניסיתי לשכנע אותה, בזמן שאני הופך לדרקון. "זה דווקא בסדר גמו—" התחלתי להגיד וירקתי את כל מה שהיה לי בפה. עכשיו כבר הודיתי בפה לא מלא: ארוחת-הבוקר הייתה כשלון. שתיתי חצי קרטון-חלב כדי להרגיע את החך, שכבר הספיק להפוך למודל חי בקנ"מ 1:200 של החווה הסינית 1973, ובזמן שאסיה התחילה לקצוץ ירקות לסלט, הרהרתי בכמה שכל הניסיון הזה היה פתטי ומועד לכישלון מלכתחילה.

להמשיך לקרוא "שקשוקה, תופים וכוכבים: סוג אחר של חריפות"

קיץ 71': קשה לשליטה

Grateful Dead – 07/08/71 – Golden Hall, San Diego

ההופעה הזו היא אחת האהובות עליי ביותר; וזה לא רק בגלל הצליל החד או הסיפור על ההקלטות האבודות – אלא יותר כי מדובר באחת ההופעות הכי טובות מאחת התקופות הכי מעניינות בתולדות הדד – קיץ 71' – עליו נדבר בהמשך. כשחושבים על זה, 1971 היא השנה הכי קשה לפיצוח בשני העשורים הראשונים ללהקה: זו שנת מעבר מובהקת, מעין פשרה בין הג'ונגל שלפני והמסבאה שאחרי. ככה זה כשמסתובבים יותר מדי עם קרוסבי, סטילס ונאש; ובתחילת 1970 הדד בחנו את האלמנט ההרמוני שנוצק הישר אל תוך השירים של ה-Workingman's Dead ואז גם ל-American Beauty. הלהקה החלה לנטוש אט-אט את הפסיכדליה האקספרימנטלית שהגיעה לשיאה ב-69' לטובת הקאנטרי-רוק, שירים מוּבְנים יותר ומשופעים בהרמוניות קוליות, ועקב כך 1970 הפכה לשנה גדושה יחסית בהופעות אקוסטיות. כלומר, היה ברור שהלהקה מתחילה לגשש לכיוונים אחרים, אך עדיין לא נטשה לחלוטין את הניסיוניות והג'אמים הארוכים, וכך היא המשיכה לגלוש אל תוך 1971.

להמשיך לקרוא "קיץ 71': קשה לשליטה"

מעשה בחמישה חיילים

Monks – Black Monk Time – 1966

1965, גרמניה.
קצת יותר מעשרים שנים לאחר סיום מלחמת-העולם ה-II, ובעיר קלן המתחדשת חמישה חיילים אמריקאים מחיל המצב שבגלנהאוזן (Gelnhausen) עומלים במרץ על הרכבת גורם היסטורי; גורם שעתיד לחזות וגם להשפיע על הצבעים שבהם יצבע העולם בעידן המלחמה הקרה. כמה חודשים עוברים, ובחודש מאי של 1966, תכניתם של חמשת החיילים יוצאת לפועל; הפצצה קורסת החוצה כפי שנחזה למרות שסביר להניח שאותם חמישה חיילים לא צפו מראש את גל-ההדף שיתלווה לבסוף לפרי-יצירתם האפל והמחוצף; אבל מה שבטוח – הוא שבינתיים – הכל קורה לאט. לאט מדי. בגרמניה מוכת הביטל-מאניה, בה המזרח והמערב ייצגו כל אחד את עיקרי המאבק הקר על קצה-המזלג, התחילה להתפשט התרכובת התרבותית המכילה את הזרעים לעתיד לבוא: הזרעים לפסיכדליה ניסיונית, לקראוטרוק, ובסופו של דבר – ל-Pאנק. ולמרות זאת, ב-1966 לא הרבה ידעו בכלל שהוטלה לה פצצה בסדר גודל כזה.

להמשיך לקרוא "מעשה בחמישה חיילים"

ממלכת-עדן

1966 – 13th Floor Elevators – Psychedelic Sounds

ב-17 באוקטובר לשנת 2017 צוין יובל שנים לצאת האלבום "Psychedelic Sounds" של ה-13th Floor Elevators. שמעתי וקראתי אנשים שתיארו את האלבום הזה כ-"ניסיון נחמד"; אחרים פירגנו באמרם: "ראשוני, מהפכני"; והיו מביננו שנפלו עמוק-עמוק בתוך מאורת-הארנב, עד שהלכו וקראו לאלבום "יצירת-מופת" עוד בטרם נחתו על קרקע מרופדת. אני הייתי אחד מאלו שנפלו; נשבעתי לכל מי שהיה מוכן להאמין, סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ואפילו קניתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב. היום, לעומת זאת, בהקשבה המי-יודע-כמה לאלבום, הבנתי שהאלבום הזה הוא כל מה שאמרו עליו, ובו-בזמן הוא שום דבר מאלה. האלבום הזה, לדידנו, הוא מעבר לכל ביקורת, סקירה, סופרלטיב וגינוני-שבח. כאן, המעליות יצאו זה מכבר מהפיר בדרכן לעל-זמניות, והן תמשכנה לרחף בחלל שמעלינו, ואנחנו נמשיך לחיות, לבקר ולשבח, בזמן שקצרה ידינו מלגעת בהן מן הקרקע הנמוכה.

להמשיך לקרוא "ממלכת-עדן"

חד-הקרן: אבן דרך להט"בית ואנשים משובטים

Peter Grudzien – The Unicorn (Album No. One In Two Sides) – 1974

קשה לדבר על חמלה והערצה בנשימה אחת. אמנם מדובר בשני צבעים יפים כל אחד שלעצמו, אבל לרוב הם פשוט לא הולכים ביחד. זה פשוט מאוד: קשה מאוד לחוש רחמים והערצה כלפי אותו אדם בבת-אחת. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאני מרגיש בכל פעם שאני פותח את הגייטפולד של אלבומו היחיד (יש עוד אחד, עוד נגיע לזה) של פיטר גרודזיאן מ-1974, וקורא. את סיפור חייו כתב פיטר בעצמו, בשפה פשוטה עד כדי-כך שכמעט ואפשר לפספס ניואנסים עלילתיים שמאופיינים במעברים חדים לנושאים שומטי-לסתות: ילדות ותחביבים מוזרים, ג'וני קאש ונטיות הומו-סקסואליות, ניו-יורק ובוב דילן, קליפורניה ומהומות סטונוול, אנשים משובטים וכן, גם חד-קרן אחד.

להמשיך לקרוא "חד-הקרן: אבן דרך להט"בית ואנשים משובטים"

קורנל 77': הסטודנטית והמטאטא

Grateful Dead – 08/05/77 – Barton Hall, Cornell University

זה מתחיל בסוף, בעצם.
חלק גדול מ-8,750 האנשים שהיו שם כבר יצא אל הקור העז בדרכם למעונות הסטודנטים או למגרש החנייה ולקראוונים; אחרים, עדיין התהלכו בהיכל סביב עצמם כסומים באפלה, מוכי תדהמה; סטודנטית אחת, שנשכרה כדי לעזור במלאכת הניקיון שלאחר ההופעה, החזיקה את המטאטא שלה בקרבת הבמה, ורקדה איתו. בראש שלה עוד הדהדו המילים של "One More Saturday Night". היא עצמה עיניים והמשיכה לרקוד עם המטאטא שלה עוד דקות ארוכות, מבלי להתייחס לאנשים שלא הצליחו להתעלם מאושרה הגלוי. חלק מאותם אנשים עוד יזכרו באותה סטודנטית והמטאטא שלה, כל זמן שידרשו לספר על אותו ערב אגדי.
להמשיך לקרוא "קורנל 77': הסטודנטית והמטאטא"