קטגוריה: פסיכדליה

המחלקה האורוגניקולוגית ע"ש ג'. ליברמן

פורסם בתאריך מאת oronyavetzתגובה אחת

Jeffery Liberman – S/T – 1975

ב-1966, ג'פרי ליברמן בן ה-12 כתב שיר על באטמן ורובין – שיר שאולי היה יכול לשנות את העולם, אלא שמעולם לא הוקלט – ורק ג'פרי עצמו – וכנראה שגם גב' ליברמן – יודעים באמת מה השיר הזה היה שווה. תשע שנים לאחר מכן, וג'פרי ליברמן בן ה-21 כותב ומוציא בעצמו אלבום מפרי עטו ומפרטו: אלבום שהוא, לדעתו של ג'פרי ליברמן,  סוג של שואו-קייס בו כמעט כל רצועה היא הדגמה לשליטה שלו בכל סגנון – בין אם מדובר ב-'סנטנה', 'מקלאפלין', או 'קלפטון'; הוא עושה את כולם, רבותיי! ומה אתם יודעים, את כל ההכנסות שקיבל ג'פרי ממכירות האלבום הוא תרם בסתר מבלי שכולם ידעו על כך בדיעבד לטובת בית-חולים מקומי, ויש האומרים כי מכונת-הקפה במטבחון הצוות נקראת עד היום על שמו של הנדבן.
צחוק בצד לרגע, אותו אלבום שהכנסותיו קודש – הוא אחד מאלבוממי הגיטרות המיוחדים ביותר שיש, שמציע למאזין חירטושי גיטרות חורכי-אפקטים לצד ניסיוניות קרואט-רוקרית, שירים הזויים ואווירה סהרורית, והכל-הכל במעטפת של הדפסה פרטית. מה יש לא לאהוב כאן?

להמשיך לקרוא "המחלקה האורוגניקולוגית ע"ש ג'. ליברמן" ←

טל של ערב: בתוך האפלה ומחוצה לה

פורסם בתאריך מאת oronyavetzכתיבת תגובה

Grateful Dead – 18/09/87 – Madison Square Garden, New York

לפעמים זה מרגיש כאילו להקות מהסיקסטיז צריכות להתנצל על כך שהן שרדו עד לאייטיז. אחד האשמים המידיים הוא כנראה הסינתיסייזר, האחראי העיקרי על הסאונד החדש, המכני, והכל-כך אייטיזי שהרבה מאיתנו אוהבים להתנער ממנו כאילו היה דבורה שבטעות נכנסה לנו לתוך השרוול. מצד שני, אפשר להבין את זה – הסינת' לרוב החריב את חותמת-הצליל שלמדנו לאהוב, והסאונד השתנה עד לבלי הכר. אבל מצד אחד, אולי אנחנו פשוט מסתכלים על זה לא נכון: אחרי הכל, לא מפסיקים לקרוא ספר בפרק הלפני-אחרון, רק בגלל שמופיעות בו דמויות חדשות, או כי הקצב והטון בו שונים. וזה מה שזה, בעצם: פרק חדש באותו הספר.
ב-1979 קית' פרש מהדד ביחד עם אשתו, דונה, בדרכם אל עתיד קצר וקודר. ברנט מידלנד נכנס במקומו לעמדת הקלידן (וגם תרם מקולו, על הדרך) וגם בזכותו הדד באייטיז נשמעו ונראו אחרת. כן, בזכותו – בכל זאת – מדובר בעשור המוצלח ביותר של הלהקה, כאשר חציו השני (87'-90') נחשב לתקופת הזוהר האחרונה של הדד, תקופה ששווה להכיר, למרות הדעות הקדומות.

להמשיך לקרוא "טל של ערב: בתוך האפלה ומחוצה לה" ←

הסטודנט למדעי טבע-האדם: החוב שלנו למאיו

פורסם בתאריך מאת oronyavetz2 תגובות

Mayo Thompson – Corky's Debt to His Father – 1970

בערב ה-28 בספטמבר 2013, אדם לבן-שיער נשען על המעקה ב-"טברנה של טרנר", מביט ארוכות בנהר ובסירות המוארות שחולפות בו, ומהרהר. הדיסקית האדומה של השמש כבר נבלעה מאחורי האופק והעיר לואיוויל כבר התחילה להתנמנם לה בדרכה למחר; אלא שבטברנה, לעומת זאת, עמד להתרחש מאורע היסטורי – מאורע שמשך מספר זעום של אנשים מוזרים כמו שיתושים מגיעים בסוף הקיץ לפלורסנט דולק במרפסת – חלקם הגיעו אפילו מעבר לקצוותיה הרחוקים של מדינת קנטאקי. האדם לבן-השיער נראה קצת כמו בלש פרטי משנות ה-30, בעודו עוטה מעיל שחור ארוך, חולצה מעומלנת, ולראשו חובש כובע פדורה רחב-שוליים. הסנטר היציב שלו מעיד כי הוא הכין את עצמו היטב למאורע הזה, אך בעיניו עדיין ניכרת נדידת מחשבותיו למקומות רחוקים וזמנים אחרים. הלהקה שלו, בינתיים, מסיימת להתארגן על הבמה, ולקול מחיאות-כפיים דל הוא תופס את מקומו על הבמה, מרכיב את ה-iPad שלו על המעמד המיוחד ופותח את תיקיית הליריקס ביד אחת, בעוד היד האחרת אוחזת בצווארה של הפנדר Jaguar הלבנה שלו.
"אני לא מאמין שאני רואה את זה," אומר בחור צעיר שתפס מקום בשורה הראשונה מתוך שלוש.

46 שנים קודם לכן, אותו אדם לבן-שיער עמד על במה אחרת בפסטיבל הפולק של ברקלי 1967, אלא שאז השיער שלו היה הרבה יותר ארוך, מפוזר ושחור. בסופה של אותה הופעה, אישה אחת צרחה והתעקשה שקטעי הפריק-אאוט עמוסי הפידבק של הלהקה הזו הרגו לה את הכלב.

להמשיך לקרוא "הסטודנט למדעי טבע-האדם: החוב שלנו למאיו" ←

כל הצינור

פורסם בתאריך מאת oronyavetzכתיבת תגובה

Fifty Foot Hose – Cauldron – 1967

לכוד בתוך פקעת הזמן והמרחב של 1967 וסן-פרנסיסקו, הוא הצינור בן חמישים-הרגל. אחרוג ממנהגי מעורר-הסלידה ולא אמשיך לטחון את המטאפורה הזו לאבקה דקה, אלא פשוט אשאל: מתי – ותענו לעצמכם בכנות – מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שכמעט וגרם לכם לנזק מוחי? אלבום שרדף אתכם בלילה, והמשיך לרדוף בבוקר שאחרי; אלבום שמשך אתכם להאזנה שנייה, במהלכה תפסתם את עצמכם מבעבעים רוק ושאר אנזימים רטובים בזווית-פיכם – התשובה, קרוב לוודאי, היא 'מעולם לא'. ובכן, כנראה שעוד לא הגעתם ל-"Cauldron". מזל טוב.

להמשיך לקרוא "כל הצינור" ←

הביצה שהפכה לפרח

פורסם בתאריך מאת oronyavetz3 תגובות

13th Floor Elevators – Easter Everywhere – 1967

על מעט אלבומים כתבתי בידיים רועדות; לאורך החודש האחרון ערכתי, מחקתי, ושכתבתי כל-כך הרבה פעמים את הטקסט, עד שלא דמה בדבר וחצי-דבר לכוונתי במקור. ניסיתי, כהרגלי, להמנע משימוש בסופרלטיבים, אך חומת ההערצה עליה אני מהלך כעת הינה דקה מאין כמותה; וכמוני, רבים אחרים יעידו כי אלבומם השני של ה-'13th Floor Elevators' הוא יצירת-המופת שלהם, המגנום-אוֹפּוּס של השילוש הפסיכדלי הקדוש – טומי הול, רוקי אריקסון וסטייסי סאת'רלנד. במבט-על, נדמה ש-"Easter Everywhere" הוא הפסל שנוצר מן החומר הגולמי עליו המעליות עשו ניסויים באלבומם הראשון; ועם רצועות שהן לא פחות מהִתגלות דתית, קשה שלא להצטמרר ולכרוע ברך בכבוד אין-קץ לעומת אלוהי-הפסיכדליה.

להמשיך לקרוא "הביצה שהפכה לפרח" ←

סאנשיין דיי-דרים: הזיית יוגורט קייצית

פורסם בתאריך מאת oronyavetz3 תגובות

GRATEFUL DEAD – 27/08/72 – Old Renaissance Faire Grounds, Veneta, Oregon

שני דד-הדס יושבים בניחותא בסלון המעושן שלהם ומאזינים להופעות של הדד. שניהם מזמזמים את מילות השירים, לעתים בהתלהבות, עד שאחד מהם מגלה שהוא שכח איך מתחיל הבית הבא, ומנסה במשך כמה שעות לתפוס את תשומת-לבו של חברו. משהצליח לבסוף, שאל – "תגיד, איך השיר הזה ממשיך?" חברו מפסיק לזמזם, תולה בו צמד עיניים אדומות, ושואל בתמהון – "איזה שיר?"

זו אחת מתוך כמה בדיחות ישנות שאני מכיר על דד-הדס. מוצאן די ברור – קל מאוד להתבדח על חשבון האהבה חסרת-הגבולות שהדד-הדס מביעים כלפי כל הקשור לגרייטפול דד; המיסיונריות – שלעתים גובלת בפאנאטיזם – היא חטא שאף אחד מאיתנו לא חף ממנו. באמת. קרה ונפל עליכם דד-הד בנסיבות המתאימות – פנו את השעתיים הבאות והואילו להעלות את סף הסבלנות שלכם למקסימום; ואם תצליחו לקלוט משהו בין כל הצחקוקים, תנועות הידיים המוגזמות, החיבוקים והבזקי האושר – אולי גם תגלו שמהשיחה הזו אתם לא תצאו בלי שיעורי-בית. כמעט תמיד, שיעורי הבית יורכבו מרשימה של הופעות מומלצות, רשימה שאמנם תשתנה בהתאם להעדפותיו של אותו הדד-הד שנפל עליכם, אבל רוב הסיכויים הם שהרשימה תכלול בראשה שתי הופעות – קורנל 77', ועוד אחת – ה-27 באוגוסט 1972 – שבכלל התקיימה כדי לעזור לסופר קן קיזי למכור יוגורט.

להמשיך לקרוא "סאנשיין דיי-דרים: הזיית יוגורט קייצית" ←

היפה והחיה

פורסם בתאריך מאת oronyavetz3 תגובות

(על המקרה המוזר של סטייסי ובאני, והאלבום האחרון של 'מעליות הקומה ה-13')
13th Floor Elevators – Bull Of The Woods – 1969

אֵאוֹס יְלִידַת-הַבֹּקֶר, וְרֻדַּת-הָאֶצְבָּעוֹת, אַךְ תּוֹפַע ובטרם תצבע בצבעיה את שעות הבוקר המוקדמות של ה-24 באוגוסט לשנת 1978 – ובשכונת מוֹנְטרוֹז שבעיר יוסטון (טקסס), בבית מגורים רעוע ומט-לנפול, ניצבה אן-אליזבת "באני" באנל, לאחר לילה רווי אלכוהול ומדון, ובידיה הרועדות רובה. את קנו של הרובה כיוונה היישר לבעלה, סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט לשעבר של ה-13th Floor Elevators. בהמשך היום, פורסמה הידיעה הבאה ב-"Houston Chronicle":

"תושב מונטרוז נורה היום למוות בביתו שברחוב פסיפיק מס' 516. המשטרה זיהתה את הקורבן בשם סטייסי קית' סאת'רלנד, 33. הקורבן נורה בבטנו ע"י רובה מקליבר 0.22, בשעה 03:30 לפנות בוקר, ומותו נקבע בשעה 05:07 בביה"ח 'בן טאוב'. אישה בת 34 נעצרה בזירת-הפשע"

וכך התמסמסה לה סופית נפשו המעונה של אחד מגדולי-הגיטריסטיים שהעולם לא זכה להכיר אז; ודווקא מתוך חבורה שכללה את רוקי אריקסון וטומי הול, היה זה סטייסי סאת'רלנד הראשון לעזוב את עולמנו המשעמם. כמעט עשור קודם לכן, סטייסי סגר מעגל והשלים בכוחות עצמו את האלבום השלישי והאחרון של המעליות, אשר מיד לאחריו יצא לדרך-היסורים הפרטית שלו שכללה התמכרות להירואין ואלכוהול, כלא, דיכאון, אלימות ורקדנית אקזוטית אחת שנמאס לה מהכל. והכל מתחיל, בכרונולוגיות מחליאה, דווקא באיש שהוא כן רוקי אריקסון.

להמשיך לקרוא "היפה והחיה" ←

שקשוקה, תופים וכוכבים: סוג אחר של חריפות

פורסם בתאריך מאת oronyavetzכתיבת תגובה

Juicy Groove – First Taste – 1978

"לדעתי, ["First Taste"] לא ניתן להאזנה… והוא הוכחה נוספת שחבורה שלמה של מוזיקאים, שצרכו מגוון שלם של חומרים מבוקרים, לא צריכה להכנס לאולפן הקלטות…"

סיפור אמיתי:
ביום שלפני היום שבו החלטתי לכתוב על אלבומם היחיד "Juicy Groove", הכנתי לארוחת-הבוקר שקשוקה כל-כך חריפה שלא אני – ובטח שלא אסיה – היינו מסוגלים להכניס לגוף. אני בדרך כלל משתמש בחלפיניו קצוץ, אבל הירקן שעובד לא רחוק ממני התחיל למכור פלפל חריף מסוג שלא הכרתי – הבנרו (Habanero). לו רק ידעתי כמה זוועות אצורות בתוך הפלפל הקטן והמעוות הזה, הייתי לוקח את 15 השקלים ששילמתי על מארז ההבנרו וקונה גרנולה או משהו גיי אחר. בכל אופן, אסיה נכנעה ראשונה. "זה סוג אחר של חריפות," ניסיתי לשכנע אותה, בזמן שאני הופך לדרקון. "זה דווקא בסדר גמו—" התחלתי להגיד וירקתי את כל מה שהיה לי בפה. עכשיו כבר הודיתי בפה לא מלא: ארוחת-הבוקר הייתה כשלון. שתיתי חצי קרטון-חלב כדי להרגיע את החך, שכבר הספיק להפוך למודל חי בקנ"מ 1:200 של החווה הסינית 1973, ובזמן שאסיה התחילה לקצוץ ירקות לסלט, הרהרתי בכמה שכל הניסיון הזה היה פתטי ומועד לכישלון מלכתחילה.

להמשיך לקרוא "שקשוקה, תופים וכוכבים: סוג אחר של חריפות" ←