אירופה 72': אפילוג

GRATEFUL DEAD – 26/05/72 – Lyceum Theatre, London, England

ה-26/05/72 היא הופעה חשובה: לא רק מכיוון שזו אחת ההופעות הכי טובות של הדד, ולא רק מכיוון שההופעה הזו היא הסוף המפואר של סבב הופעות אגדי שהשתרע על-גבי 6 מדינות וכלל 22 הופעות על 17 במות שונות; לא רק מכיוון שזו ההופעה הארוכה ביותר מבין ה-22, וה-'מצוטטת' ביותר באלבום Europe '72; לא רק מכיוון שבסט הראשון (והנדיב במיוחד) נמצאים ארבעה שירים שינוגנו כאן בפעם האחרונה בהחלט; לא רק מכיוון שזו תהיה ההופעה האחרונה בה פיגפן ישיר; ולא רק מכיוון שיש פה את ה-Morning Dew המפורסם ביותר, והסיפור שמאחורי ההקלטה שלו יעשה לכם עור-ברווז;
זו הופעה שיש בה הכל.

כן, אני יודע – 'הכל' הוא מושג בעייתי. על אחת כמה וכמה בעודנו עוסקים באתוס ה-דדי, הכולל קרוב ל-540 שירים שפוזרו ביד נדיבה על יותר מ-600 במות שונות לאורך 30 שנים. אולי יהיה פשוט יותר לכתוב שההופעה הזו לוחצת על כל הכפתורים שגורמים לי להרגיש, וכל שיר הוא תחנה אחרת ברדיו התחושות שלי.

gd720526_01

זו הופעה ארוכה, והיא מלאה ברגעים יפים.

רגע אחד אתם – עייפים ומאובקים – מנסים לתפוס טרמפ בחשיכה עם בוב וויר ב-"Black Throated Wind" וכל מה שאתם מצליחים לתפוס זה עשן-אגזוזים מוכתם באדום של פנסים אחוריים;
מיד לאחר-מכן אתם מחייכים בסלחנות לעבר ג'רי, כי אתם יודעים שאתם כבר לא תראו את עשרת הדולרים הזהובים שהוא הבטיח להחזיר עם יד טובה אחת;
ורגע נוסף אחר כך אתם שומעים את פיגפן שר "Next time you see me, things won't be the same" ויודעים שהפעם זה נכון, ומצטמררים מכמה שהפעם זה נכון.

ואלו הם רק שלושה שירים מהסט הראשון.

grateful-dead-101-ev

לפני שנמשיך, קצת על הלוקיישן: ההופעה הראשונה והשנייה בטור (07-08/04/72) היו אמורות להתקיים ב-Sunshine Theatre, אבל המקום נסגר עקב צרות פיננסיות כמה שבועות לפני שהדד החתימו דרכונים בלונדון. התחליף לא היה משהו: ה-Empire Pool שבסמוך לאצטדיון Wembley היה האנגר עצום (שפעם הייתה בו בריכת-שחייה ענקית) והיה רעוע מדי, וגדול מדי (בכל זאת, אלו הם לא הדד של האייטיז).
הליסאום, לעומת זאת, היה פיצוי נאה; ממוקם בלב-לבה של לונדון (ממש בסמוך לרחוב הסטראנד), המבנה בן המאה ה-19 הוא אלגנטי בדיוק כמו שהייתם מצפים מתיאטרון ותיק בלונדון: קישוטי-זהב, קטיפה אדומה, וטפטים מתקלפים; אנשי-הצוות קפוצי-השפתיים ענבו עניבות פרפר ולבשו מקטורנים אדומים-חומים. ועל רקע הנוקשות הבריטית הזו, והריח של ימי-עבר-מפוארים, נסו לדמיין חבורה מחויכת מקליפורניה עולה על הבמה, איזה קונטרסט תרבותי – איך הקפוץ הופך לקליל, איך הקיטור הופך לחשמל, איך כל ערב מארבעת הערבים שהדד הופיעו שם – ובמיוחד הערב האחרון – נצרב בתודעה של כל אדם (מתוך 2,100 נוכחים בכל ערב) שזכה להיות שם.

google_place_photo
The Lyceum Theatre

ואם אתם מחשיבים את עצמכם בתור נפשות סנטימנטליות, אל תקראו את השורות הבאות:
שלוש ההופעות של ה-24-25-26/05 מלאות בפרידות, פגישות אחרונות וסגירות מעגל. ב-24/05 פיגפן העניק לנו את ה-Turn On Your Love Light האחרון שלו, וזה היה לאבלייט מתוק במיוחד.
בערב העוקב (25/05), על אותה במה, ג'רי שלף מהכובע בפעם האחרונה את "Sitting On Top Of The World", קריצה לעולם המתרחק של 1966 כשמועדון ה-Avalon עדיין היה קיים והל.ס.ד עדיין היה חוקי. פיגפן שר בפעם האחרונה את Big Boss Man ו-'Good Lovin כמו שהוא ורק הוא יודע – והנה, בערב הבא (26/05), פיגפן מספר לנו בפעם האחרונה מה מיסטר צ'רלי אמר לו, חוזה את העתיד של פגישתנו הבאה, שואל בפעם האחרונה את כל השאלות הקשות והנכונות ב-"Two Souls in Communion", ואז מתפנה כדי להמליץ לכם להשיג רובה ב-"Chinatown Shuffle".
והכל בפעם האחרונה.

Screen-Shot-2019-06-16-at-12.31.52-PM
פיגפן, 1972

Did I take a wrong turnin' on life's winding road?
Won't somebody help me find the, find the right way to go?
My life need some correction, alteration in direction
Won't someone come with me for a while, for a while, yes, yes I'm lost
– "The Stranger (Two Souls In Communion)"

תוסיפו לכל העסק הזה "Promised Land" נפלא (אם תקשיבו טוב, אפשר לשמוע את ג'רי צועק "put your acid in!") וגם "Sugaree" טיפוסי לשנה (1972 היא top shelf לשיר הזה), "El Paso" נהדר (הרבה בזכות קית' בביצוע הזה), "Dire Wolf" שתמיד עושה טוב על הלב, "Playin" לפנתיאון (שכבר מתפוצץ מביצועים מ-72', השנה שבה הוא התחיל להתארך), "He's Gone" איטי ומופלא, ו-"Cumberland Blues" שלא נופל מהרבה Cumberland Blues נבחרים של 71'-69' ואז "Jack Straw" שהוא פרסונל-פייבוריט-אוף-מיין.
נושמים? הגענו רק לשלב הסנדוויצ'ים: "China>Rider" אוורירי שמאוד שמזכיר (אם כי לא משתווה) ל-צ'יינה>ריידר של ה-27/08/72, ורק למקרה שעוד לא שבעתם, הנה עוד סנדוויץ' בדמות NFA>GDTRFB>NFA, אחד שנשאר בלב להרבה זמן, וכזה שנוצר לבקשת הקהל שהם, כרגיל, חלק בלתי-נפרד מההופעה.

זה מרגיש כאילו אפשר כבר לסכם, נכון?
אז לא, עדיין לא – זה היה בסך-הכל הסט הראשון של ההופעה הזו, ויש עוד לפנינו.

xdm6iuvk (1)
מי מכם שהיה בר-מזל מספיק כדי להשיג את תיבת-האוצר שיצאה ב-2011 והכילה את כל 22 ההופעות בעלות של מלאנתלפים דולר, בוודאי שמח לגלות שכיום הוא יכול להקל על עצמו, ובמקום לסחוב את התיבה לכל אשר ילך, אפשר לבקר בספוטיפיי ולגלות שהכל שם. כל ה-22 הופעות.

ליתר דיוק – יש עוד הרבה לפנינו. וזה מדהים, כשחושבים על זה:
סבב ההופעות ה-(מערב) אירופאי של 72' נמשך חודש וחצי, לאורכו הדד מצאו את עצמם כחלק מפמלייה בת קרוב ל-50 נפשות של אנשי-צוות, חברים ובני-משפחה. ביחד (more or less in line) הם חרשו את הדרכים האביביות והגשומות של דנמרק, מערב גרמניה, צרפת, הולנד ולוכסמבורג לפני שחזרו לארבעה ערבים רצופים בליסאום הלונדוני, רוויים ב-ל.ס.ד חזק פי 10 ממה (מסתבר ש-Ramrod הכין בקבוק שלם שהסתיים ממש בערב האחרון).

אני לא מוזיקאי, אבל אני חושב שאחרי חודש וחצי בדרכים, עם 21 הופעות מאחוריי, וקילומטראז' שלא היה מבייש את אייל פלד – הייתי מוצא את עצמי מותש, ומזיל רוק מזוית הפה רק מעצם המחשבה על הבית. איך הדד הגיעו ל-26/05 עם כזו אנרגיה, לא ברור.

הגענו לסט השני, ול-'Truckin. ה-'Truckin. ב-ה"א הידיעה (טוב, גם ה-19/05/74 נמצא בראש הרשימה). זה ה-'Truckin שבאלבום המשולש של Europe '72 ממשיך לרצועה שנקראת "Epilogue", אבל כולנו יודעים שמדובר בזנב ארוך במיוחד של הג'אם, שנמס לתוך "The Other One", וגם את הזנב הזה אנחנו מזהים מתוך Europe '72 בתור הרצועה שנקראת "Prelude".

ואז – אז קורה משהו.
משהו יפהפה, בלתי-נתפש כמעט.
משהו כל-כך טוב, שהוא כמעט ועלה לנו בהקלטה של ההופעה כולה.

FUCK IT – איך וויז לאונרד כמעט ודפק את כולנו:
אז ככה. הוורנרים הבינו שסבב ההופעות באירופה יעלה להם הרבה כסף (50,000 דולר ליום כדי לכלכל את כל הפמלייה), והם רצו לראות החזר על ההשקעה שלהם לאחר-מכן בדמות אלבום רב-מכר. אל תדאגו להם, במבט לאחור, הם עשו עסקה טובה. בכל אופן, היה צורך במישהו שיקליט את כל ההופעות, והמישהו הזה נמצא: דניס "וויז" לאונרד היה דד-הד עם הרבה פז"מ שזכה בכל הקופה, וקיבל עבודה בתור טכנאי ההקלטות של הדד למשך כל סבב ההופעות האירופאי. וכאן הסיפור הופך להיות דומה קצת לסיפור על קופידון ופסיכֵי ("קיבלת מה שרצית, אבל זה התנאי—") כי, כמובן, אליה וקוץ בה: זה אומר שאת כל ההופעות הוא ישמע בחוץ, בתוך מסחרית קטנה, בעודו שומר על הגחלת מול הקונסולה. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
בערב האחרון למסע, ולמרות כל האסיד שהעמיס, הוא שם לב לתקלה באחד המיקרופונים. לא משהו רציני, מסתבר, אלא משהו שאפשר לסדר עם מטבע באיזשהיא שיטת-סבא. הוא ניסה ליצור קשר עם האיש שלו שם, אבל קיבל כתף קרה – מה אתם יודעים, מסתבר שהוא לא היה היחיד שהיה על אסיד בסביבת הופעה של הגרייטפול דד – וזה אומר שמגוון האפשרויות הצטמצם לכדי אפשרות אחת: הוא יצטרך לעשות את זה בעצמו.
הוא יצא מהרכב, נתן מבט אחד אחרון על המכשור הפועל, וקיווה בכל הכוח שהכל ימשיך לעבוד כשהוא יחזור. הוא רץ לבמה, סידר את הבעיה, וכבר היה מוכן לרוץ בחזרה למסחרית. אבל אז, אז הג'אם של "The Other One" התחיל להחליק לתוך השיר האהוב עליו, ובמקום להמשיך בדרכו חזרה למסחרית – הוא נעצר והסתובב לכיוון הבמה.
"Morning Dew" התחיל להתנגן וכל מה שעבר בראש של וויז היה "!Fuck it". וויז החליט להישאר, מתוך ידיעה ברורה שהקלטת ההופעה כולה יכולה להתפקשש ודורות-על-גבי-דורות של דד-הדס יקללו לו את האמא. אבל במשך 21 הופעות (חודש וחצי!) וויז ישב במסחרית הזו, בוהה במכשירים. "!Fuck it". זה היה הפיצוי.
מבטו של וויז פגש את מבטו של ג'רי גרסיה, ולרגע אחד וויז זיהה בעיניו של ג'רי מבט סלחני, מאשר, שאומר:  "זה בסדר, בנאדם, תשאר."
זה היה Dew שמיימי. וויז מתאר את הדמעות שזלגו מהעיניים של ג'רי בזמן הסולו, כאילו קונן על גורל האנושות כולה דרך המימד הפוסט-אפוקליפטי של בוני דובסון. Mourning Dew. השיר נגמר, והמסחרית חיכתה לוויז. הוא הגיע ושמח לגלות שהכל בסדר – הכל בסדר! – הכל נשאר בדיוק כמו שהוא היה לפני רבע-שעה.

maxresdefault
דניס "וויז" לאונרד

וויז, אגב, הפך לקראת סוף הסבנטיז לעורך סאונד במשרה מלאה. כמה מלאה? רוב הסיכויים הם שראיתם סרט שהוא ערך את הסאונד שלו, בין אם זה "הארי פוטר וחדר הסודות" ו-"הארי פוטר וגביע האש", "שרק 2" או מבחר סרטים של רוברט זמקיס. הוא אפילו היה מועמד לאוסקר ב-2004 על עריכת הסאונד של "The Polar Express"! לא רע בשביל דד-הד שקצת נמאס לו לשבת במסחרית, הא?

בכל אופן, אפשר לומר שה-Morning Dew הזה הקליט את עצמו, וחודש לאחר מכן, כשג'רי שמע את ההקלטה באולפן, בצד השני של האוקיינוס, הוא ידע שזה ה-Dew שיכנס לאלבום המשולש שהוא Europe '72; מה שאומר, במבט לאחור – שזה ה-Dew הראשון שרבים מאיתנו שמעו. קחו רק בחשבון שהגרסה שמופיעה ב-Europe '72 היא גרסה משופצת ומעובדת. רוצים זיופים וטעויות-אנוש? רק בהקלטה שהקליטה את עצמה.

ואם הספקתם להתאושש, בוודאי שמתם לב שחזרנו לעוד כמה רגעים יפים של "The Other One", שמתפורר לתוך "Sing Me Back Home", בביצוע שנשמע כל-כך כן, וכל-כך הגיוני, אחרי כל הטירוף הזה – וכך גם מסתיימת הסוויטה שהתחילה ב-'Truckin לפני שעה בערך.
אבל רגע, עוד קצת. הדד יודעים שלמרות שזו הישורת האחרונה, זו ישורת ארוכה, והם רוצים שהיא תהיה יפה. אז יש עוד "Me & My Uncle" אחד, ועוד ביצוע נפלא ל-"Ramble On Rose" (שגם נכנס ל-Europe '72), ועוד "Sugar Magnolia" שמח במיוחד, ועוד "Casey Jones" בליסטי, ועוד ערב שבת אחד בתור הדרן (עוד תוספת נבחרת ל-Europe '72).

וזהו, בעצם.

אפשר לומר שה-26/05/72 הייתה ההופעה האחרונה של פיגפן. עשרים יום לאחר ההופעה הזו (17/06/72), פיגפן יעלה בפעם האחרונה על במה אחת עם הגרייטפול דד; הוא כבר לא ישיר, והקלידים שלו לא ישמעו.
בו בזמן, בהופעה של ה-17/06/72 הדד ינגנו בפעם הראשונה את Stella Blue, וזה כבר סיפור אהבה אחר, שגם יסופר ביום אחר.

קישור לשמיעה ב-Spotify

gd720526_01

תגובה אחת בנושא “אירופה 72': אפילוג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s