"מס' 2"

#
[2,300 מילים]

‘—וזה, פחות או יותר, מה שהיא חושבת שקרה.’
‘אני לא בטוח שהבנתי,’ אמר המפקח זיסלבלונץ ושלח אצבע שמנמנה כדי לגרד את ראשו הקירח, ‘הוא, בעצמו, בלע את הגלולה. אז למה לא לקרוא לזה התאבדות? למה זה היה צריך להגיע לכאן?’
‘כי—’ הסגן עצר כדי לשקול את דבריו, ‘כי… טוב, אני גם לא בטוח שאני מבין. בכל אופן – היא בדרך לכאן, לתשאול. היא תהיה כאן בעוד רבע שעה.’
‘רק אז נוכל להבין עם מה בדיוק אנחנו מתמודדים כאן,’ אמר המפקח. 'נכון לעכשיו, קופל – שום דבר ממה שאמרת נשמע הגיוני. ומה לגבי החתול של השכנים שלהם?'
'זה תיק נפרד, המפקח. היחידה של פומארד מטפלת בזה.'
'טוב. נחכה לה. בינתיים, אם מישהו מחפש אותי, אני בשירותים.'

כאשר המפקח זיסלבלונץ חזר למשרדו, גב' תלמה פלוסוב כבר מיררה בבכי על הכורסא השמורה לאורחים ונחקרים. אישה יפה, חשב המפקח, בעודו בוחן את מלבושה שתאם את השעה שלוש לפנות בוקר. הסגן הניח לידה חבילת קלינקס. היא הרימה את פניה מתוך כפות-ידיה כדי לפלוט 'תודה' שברירית.
'גב' פלוסוב,' אמר לבסוף המפקח, 'תודה שבאת. אנא…'
'אני—פשוט—' בכתה מתחת לעיניים כחולות ומימיות, 'אני—לא מאמינה שהוגו כבר לא כאן,'
'כן. גב' פלוסוב,' אמר המפקח ושינה תנוחת ישיבה, 'אני בטוח שאת מבינה אותנו; אני אתן לך זמן להתאבל… אבל, את יודעת, הזמן הוא גורם חשוב מאוד, בהתחשב בהצהרה הראשונית שנתת לנו. ואם כבר – למען האמת – אני לא בטוח שאני מבין אותה… מצד אחד, אמרת לסגן קופל ש…שבעלך – הוגו פלוסוב – '
'זכרונו לברכה,' הוסיף הסגן.
' – נרצח על-ידי אדם בשם יאן רוגוב. מצד שני – טוב, הנה, פה אני כבר מתחיל להתבלבל—'
'הכל בגללי,' אמרה גב' פלוסוב בפה רטוב, 'אני נתתי להם לעשות בי כרצונם… הרשיתי להם להתחלק בי—'
'משולש אהבה?' הציע הסגן.
'אני… אני פשוט מנסה לעשות פה סדר.' אמר המפקח, 'כתוב פה בתצהיר מלפני שעה, ש—'
'ידעתי שיום אחד זה יקרה, ובכל זאת לא אמרתי להם די… שאני… שאני בוחרת באחד…'
'רגע, גב' פלוסוב,' אמר המפקח וקרא בפעם החמישית את התצהיר של האלמנה הטרייה. 'על פניו, אדם בשם יאן רוגוב – אותו את מכירה – רצח את בעלך, הוגו פלוסוב—'
'יאן… גם יאן הוא בעלי,' המשיכה לייבב, 'הם—'
'פוליאמוריה?' הציע הסגן.
'—יאן והוגו הם אותו בן-אדם, אפשר לומר,' המשיכה.
'כאן אני הולך לאיבוד,' אמר המפקח, 'איך הם יכולים להיות אותו האדם, גב' פלוסוב?'
'פיצול אישיות?' הציע הסגן.
'לעזאזל עם ההגדרות,' המפקח דפק בשתי ידיו על השולחן המתכתי בקול נפץ. היה ברור לכל כי פקעה סבלנותו. 'אין לנו זמן לזה! גב' פלוסוב, האם בעלך התאבד?'
'לא!' צעקה עליו בחזרה, 'אני אמרתי לך כבר—הוא נרצח!'
'אז איפה נוכל למצוא את הרוצח של בעלך – יאן רוגוב?'
'ביום—ביום רביעי,' אמרה האישה והפנתה את מבטה הדומע רחוק מעיניו הבוחנות של המפקח.
'מה?' שאל המפקח, 'לא שאלתי מתי, שאלתי – איפה הרוצח של בעלך?'
'ביום רביעי,' אמרה שוב בשקט.
'גב' פלוסוב,' אמר המפקח הוותיק, 'אני מנסה לעזור לך ככל יכולתי. אבל אם לא תצליחי להיות ברורה, אני לא—'
'תן לי חצי שעה,' אמרה גב' פלוסוב, 'חצי שעה להתאפס על עצמי… אני מבינה שזה חשוב. אני אסביר לך הכל. אבל תדע, בינתיים, שאין בשביל מה להתחיל לחפש את יאן… הוא יופיע רק ביום רביעי בשבוע הבא, כמו שהוא עושה תמיד. בכל שאר ימות השבוע – הוא פשוט לא קיים.'
המפקח זיסלבלונץ מילא את ריאותיו באוויר, ונשף אותו לאט. 'בסדר. נחכה לך כאן.'

לאחר שיצאה מן החדר, פנה לסגן ואמר: 'היא משוגעת על כל הראש, זו דעתי. אבל בכל זאת – אני צריך אנליזה של טביעות אצבע, של שניהם. יאן רוגוב גר בדירת המרתף של הזוג פלוסוב. אני צריך עליו את כל המידע שתוכל להשיג; ושכל ניידת פנויה בעיר הזו תחפש אחר החשוד – יאן רוגוב הוא אדם מסוכן. אנחנו צריכים למצוא אותו, ומהר.'

'עדכן אותי,' אמר המפקח זיסלבלונץ לסגן, לאחר שיצא מן השירותים בפעם השנייה ללילה זה.
'לא מצאנו אותו,' אמר הסגן.
'חיפשתם ב—'
'הפכנו כל אבן, המפקח,' אמר הסגן. 'הצבנו מחסומים בכל היציאות, מיד לאחר הדיווח הראשוני. אין שום סיכוי שהוא הצליח לצאת מהעיר בזמן כל-כך קצר.'
'מה מצלמות האבטחה אומרות?' שאל המפקח.
'רק האישה – גב' פלוסוב – יצאה מן הדלת הראשית, היציאה היחידה מן הבית. יש תיעוד שלה יוצאת מיד לקראת הניידת הראשונה שהגיעה.'
'אולי הוא יצא דרך החלון? אולי הוא מחופש? אולי הוא מתחבא אצל מסייע?'
'אנחנו בודקים את כל האפשרויות האלו, המפקח,' אמר הסגן.
'לעזאזל,' אמר המפקח זיסלבלונץ.
'אני מוכנה,' אמרה גב' פלוסוב. פניה היו אדומות ונפוחות והיא הריחה כמו חצי חפיסת סיגריות.

'נתחיל מן ההתחלה,' אמר המפקח זיסלבלונץ ברוגע. 'ולאט, וברור – גם השיחה הזו תוקלט, ואנחנו נעזר בה כדי לתפוס את מי שאחראי לכל זה.'
'בסדר,' הנהנה לאות הסכמה.
'מתי הכרת את בעלך?'
'איזה מהם?'
'שניהם.'
'הכרתי את הוגו לפני ארבע שנים. התחלנו לצאת בסופי-שבוע… אבל רק כשעברנו לגור ביחד, הוא סיפר לי על יאן. אתה יודע, כדי שאני לא אופתע בימי רביעי. כמובן שהופתעתי. איך בכלל אפשר להיות מוכנה לתופעה כזו?'
'מה קורה בימי רביעי?' שאל המפקח.
'זה היום של יאן,' ענתה.
'איך בדיוק—'
'זה גם מה שאני רציתי לדעת. אבל זה פשוט קורה; ביום רביעי התעוררתי ליד אדם אחר – כן, זה… זה יאן!' היא הצביעה לעבר התמונה שהראה לה המפקח על מסך המחשב.
'וזה…' המפקח העלה תמונה אחרת, '…וזה בעלך, הוגו פלוסוב – ' איש מעונב, מגולח ומסודר, שנתפס בעדשת-המצלמה בעודו מנהל שיחה טלפונית במשרד.
'כן, זה הוגו…' קולה נשבר מעט, '…הוגו שלי… הוא רואה חשבון, אולי השלישי בטיבו בכל העיר.'
'הם נראים זהים,' אמר המפקח.
'תאומים?' הציע הסגן.
'לא, שניהם מגיעים ממשפחות שונות. כל אחד ממוצא אחר. זה לא נראה ככה, אבל הוגו שלי הוא רבע היספאני.'
'זה בהחלט לא נראה ככה,' אמר המפקח מתחת למצח חרוש-קמטים. 'אני אחזור קצת אחורה, ברשותך, – את מתארת מצב שבו יום אחד את התעוררת ליד אדם אחר – באיזה מובן בדיוק?'
'התעוררתי וראיתי אותו יושב על המיטה ומתבונן בי. הוא אמר: "הוגו כתב לי שאת משהו-משהו… ואני תמיד אמרתי שיש לו טעם רע בנשים. הנה, מה את יודעת – טעיתי!" או משהו בסגנון. זה הביך אותי מאוד. למזלי, הוא לא נשאר לארוחת-הבוקר, אלא ירד הישר לביתו – בקומת המרתף שלנו. הוא אמר שיש לו טור בבלוג, שזו העבודה שלו, שככה הוא מתפרנס ומצליח לשלם להוגו את החשבונות של הדירה.
'הוגו סיפר לי שבגיל 18,' המשיכה, 'יאן עבר לגור בדרום העיר, באיזור לא-מי-יודע-מה… אבל זה לא החזיק יותר מדי זמן. הם הבינו שהם צריכים לגור קרוב אחד לשני, מכיוון שזה בזבז לשניהם המון זמן, והוגו לא אהב להתעורר בדירה מתפוררת—'
'אבל איך זה עובד, בדרך כלל? איך זה עובד ביניהם?' שאל המפקח.
'ביום רביעי בערב, בדרך כלל לקראת חצות, יאן עלה לדירה שלנו. ידעתי שבחצות בדיוק מתבצעת ההחלפה, ובבוקר חמישי הייתי מתעוררת שוב לצד הוגו… הוגו שלי…'
המפקח זיסלבלונץ החליף מבטים עם סגנו. השקט שפשט הופר רק במשיכות-אפה של גב' פלוסוב.
'אני מצטערת, חשבתי שאני יכולה… זה כל-כך קשה לי…'
'אנחנו מבינים לחלוטין,' אמר המפקח. 'אבל בבקשה, אסור לנו למשוך את הזמן.'
'אני אשתדל… טוב, בסדר,' היא ניגבה את עיניה בידיה והמשיכה, 'אני והוגו התחתנו שמונה חודשים לאחר שעברנו לגור ביחד. המשפחה שלי לא ידעה על המצב… של הוגו ושל יאן. הם הכירו את הוגו, ולא את יאן. גם החברות הכי טובות שלי – מעולם לא שמעו על יאן. שאלתי פעם את הוגו אם כדאי לי לשתף אחרים ב… מצב הזה. הוא ענה שלא, ושאם אספר – יחשבו אותי למטורפת. ומי יודע, אולי היינו יכולים להמשיך ככה לתמיד, אלא ש…'
'אלא שמה?' המפקח נשען קדימה על מרפקו וכמעט שאיבד את שיווי-משקלו.
'יום אחד – יום רביעי, כמובן, נשארתי בבית. כאב לי הראש ולא התחשק לי ללכת לעבודה, אז נשארתי. לקראת הצהריים, בערך, שמעתי דפיקה על הדלת. זה היה יאן.' היא כחכחה בגרונה. 'זה בסדר אם אני אעשן פה?'
'כן, בוודאי,' אמר המפקח, שאסר על כולם לעשן במשרדו (מה שהסביר את פניו המופתעות של הסגן) 'הנה, תאפרי לתוך הכוס שלי.'
'תודה,' אמרה גב' פלוסוב והציתה סיגריה בגפרור. 'אז הוא שאל אותי אם כבר אכלתי ארוחת צהריים, ואמרתי לו שלא. הוא שאל אם הוא יכול לקחת אותי למקום טוב שהוא מכיר, ואחרי שקצת התלבטתי, הוא שם לי יד על הכתף ואמר שהוא בטוח שזה לא יפריע להוגו – הם חברים, הוא אמר, וחברים דואגים לנשים אחד של האחר. בזמן שאכלנו, שאלתי אותו אם יש לו מישהי… הוא אמר לי שלא.'
'הוא מצא חן בעינייך?' שאל המפקח.
'אני חושבת שכן, הוא גבר נאה,' ענתה גב' פלוסוב (המפקח סובב את ראשו כדי להביט שוב בתמונה של הוגו פלוסוב, והרים גבה), 'אבל אז… אז לא חשבתי עליו ככה, אתה מבין?'
'נגיד שכן,'
'ומשם והלאה – היינו יוצאים ביחד, אני ויאן… בכל רביעי, אחרי שהייתי חוזרת מהמשרד. לפעמים הוא היה אוסף אותי מהעבודה, והיינו נוסעים, כל פעם למקום אחר שהוא הכיר. יאן מכיר הרבה מקומות בעיר, בכל פינה יש לו חברים,'
'מה הוגו חשב על הקשר הזה, בינך לבין יאן?'
'הוגו אמר שזה לא מפריע לו,' ענתה, 'שהם מכירים מאז שהיו ילדים ושהם למדו להסתדר ביניהם. וככה גם אני רציתי לחשוב, אתה יודע, שהכוונות של יאן היו טהורות… ואז, יום אחד,'
'יום רביעי?' הציע הסגן.
'כן, יום רביעי אחד, חזרנו שנינו שיכורים, וירדנו לדירה של יאן. לא רציתי שיקרה משהו… אבל, אולי גם כן רציתי. זה ריגש אותי, ולא יכולתי לשלוט על זה… יאן כל-כך שונה מהוגו שלי… הוא סיקרן אותי ולא יכלתי – לא רציתי – להתנגד.'
'מה היה?' שאל המפקח.
'לא שמנו לב לשעון.' גב' פלוסוב האדימה מבושה. 'והוגו תפס אותנו. תפס אותנו על חם.'
המפקח ניסה לדמיין את הסיטואציה ורטט עבר בגופו. 'ואיך…' כחכח בגרונו, 'איך התמודדתם עם זה לאחר מכן?'
'הוגו לא רצה לדבר איתי. הוא רק אמר שיהיה לו מאוד קשה לסלוח לי, ושהוא רוצה לסגור את זה עם יאן, גבר-אל-גבר… הוא לקח כמה דברים מהארון, ועבר לדירה של יאן למשך חודשיים – משך הזמן שלקח לשניהם לנהל את השיחה.'
'מה קרה אחרי חודשיים?'
'הוגו עלה לדירה, ואמר לי שהם הגיעו להסכמה – ושהוא סולח לי. ושיש לו… שיש לו הצעה מוזרה, שיכולה לעבוד נחמד עבור כל הצדדים. שאלתי אותו מה ההצעה, והוא אמר לי – לא, הוא שאל אותי קודם, אם אני אוהבת אותו. עניתי לו שכן. ואז הוא שאל אותי, אם אני אוהבת את יאן; אמרתי לו שכן. הוא הרהר קצת ושאל אותי אם אני רוצה את שניהם.'
'ענית שכן?' הציע הסגן.
'עניתי שאני יכולה לנסות.'
'ואיך זה עבד בשבילכם?' שאל המפקח, 'כלומר, איך—'
'איך זה עבד? זה היה חייב להסתיים ככה,' אמרה גב' פלוסוב, דמעות שוב עולות בעיניה. 'ידעתי שזה יסתיים בפיצוץ. ידעתי. והזהרתי אותו.'
'את מי?'
'את הוגו.' אמרה וניגבה את הדמעות מעיניה, 'אמרתי לו שיאן מתחיל לקנא. הוא היה אומר לי שזה לא הוגן שלהוגו יש את כל השבוע והוא יכול רק… ביום אחד…'
'סקס?' הציע הסגן. ('אלוהים אדירים,' חשב המפקח ונענע את ראשו.)
'אה… כן. אבל אני—'
'זה מובן, את לא צריכה לומר זאת,' אמר המפקח. 'ואת חושבת שזו הסיבה שבגללה יאן רוגוב רצח את הוגו בעלך?'
'רצח על רקע רומנטי,' הציע הסגן.
'כן,' ענתה גב' פלוסוב. 'יאן קינא בהוגו, וכל הסיפור בינינו הגיע… למצב הזה.'
נשמעה דפיקה על הדלת. הסגן ניגש לפתוח לשוטר אחר, שמסר לו מסמך. הסגן הציץ במסמך ומיהר להגיש אותו למפקח.
היה זה דו"ח האנליזה של טביעת האצבעות – של יאן רוגוב ושל הוגו פלוסוב. השורה התחתונה הייתה ברורה לכל: טביעת האצבע הייתה שייכת לאותו האדם.
'בסדר, אני מבין.' אמר המפקח זיסלבלונץ ועמד על רגליו. 'גב' פלוסוב, אני צריך שתביני איך הדברים עובדים. ברגע שעדה טוענת כי התבצע רצח, אנחנו – המשטרה – עושים הכל, כדי שבראש ובראשונה – נתפוס את החשוד ברצח.'
'נכון לעכשיו,' המשיך, 'יש לנו גופה בבית שלך, שמתה – לפי דו"ח המז"פ הראשוני – כתוצאה מהרעלה של גלולת סטריכנין שבעלך נטל—'
'—או שניתנה לו,' הציע הסגן.
'מה אתם אומרים?' גב' פלוסוב נעמדה על רגליה בזעם, 'שאני הרעלתי את בעלי?'
'ומה לדעתך קרה?' שאל המפקח.
'יאן בלע את הגלולה כדי להרוג את הוגו. מה לא ברור?' היא אמרה בקול, עיניה קרועות לרווחה.
'גב' פלוסוב…אני לא קונה את זה. אני לא קונה את הסיפור ההזוי שלך.' אמר המפקח והגיש את ידו כלפיה. היא נרתעה.
'עזוב אותי!', צרחה, 'אתם שני… שני מטורפים אם אתם חושבים שאני הרגתי את בעלי!'
'כן, אנחנו המטורפים,' אמר המפקח, 'קופל, הדלת!'
הסגן נורה ממקומו כדי לחסום את הדלת בזמן שהמפקח אזק את גב' פלוסוב. 'גב' תלמה פלוסוב, אני עוצר אותך בחשד לרצח בעלך, הוגו פלוסוב. יש לך זכות לשמור על שתיקה—'

'הגיע הדו"ח של הפסיכולוג,' אמר הסגן לאחר שחיכה שהמפקח זיסלבלונץ יצא מן השירותים.
'תן לי את זה,' אמר המפקח זיסלבלונץ, 'כאילו שזה הולך לחדש לנו משהו.' הוא רפרף על ארבעת הדפים ואמר לבסוף: 'כן, משוגעת על כל הראש, כמו שחשבנו.'
'הוגו פלוסוב נקבר היום,' העיר הסגן.
'כן.'
'עשית נכון כשלא אישרת לה לצאת להלוויה,' אמר הסגן. 'אה, וראית שנקבע תאריך למשפט?'
'כן, ליום רביעי.'
'ולא מסקרן אותך—'
'צא מכאן, קופל. לך הבייתה לאשתך.'
'אני… המפקח, אני לא נשוי.'
'אז לך תמצא לך מישהי. אני רוצה להיות לבד.'

~~~

'העד הראשון מטעם ההגנה, אהמ, מר יאן רוגוב!'
'לא יכול להיות,' אמר המפקח זיסלבלונץ.
'זה הוא!' ציין הסגן את המובן מאליו תוך שנעמד על רגליו ('שב, אתה מסתיר!' קרא מישהו מאחוריו.)
'אתה!' צעקה גב' פלוסוב, 'איך אתה מעז להופיע כאן? רוצח!'
'סדר, סדר!' השופט דפק בפטישו, 'אני דורש סדר!'
ההיכל השתתק באחת.
'יש כאן אי-הבנה,' אמר יאן רוגוב בכריזמטיות חלקלקה, 'אני לא יאן רוגוב, ואשתי לא רצחה אף-אחד. אני מבטיח לכם. היי, אני כאן, לא?' צחוקו הקסים את כל הנוכחים (כמעט), 'הנה, אדוני השופט – בבקשה, תעודת-הזהות שלי. כפי שתראה, היא על שמי, הוגו פלוסוב,' הוא הגיש את התעודה לשופט, שבחן אותה בעיון.
'אתה לא הוגו!' צעקה גב' פלוסוב בבכי.
'כמו שאתם מבינים,' פנה יאן רוגוב מחויך לקהל הנוכחים, 'אשתי לא בדיוק… בקו הבריאות. היא מטורפת, אם לתת לזה שם. אני מודע לכך, ואני בטוח שהבנתם את זה כששמעתם את הסיפור שלה.' חלק מקהל הנוכחים הנהן לאות הבנה. 'אבל תנו לי להגיד לכם משהו, ואני רוצה שזה יהיה ברור – שחור-על-לבן, כמו שאומרים – רוצחת היא לא.'
יאן רוגוב פנה בחזרה לשופט. 'אם הגענו לכלל הבנה – ולדעתי הגענו – אולי נתקתק את מה שנשאר מהפורמליות הזו כדי שכל אחד מאיתנו ילך לביתו, מבלי שנבזבז זמן מיותר?'
'רגע, לפני שאתה שולח את כולם הבייתה – אני רוצה להבין משהו עד הסוף: אם אתה הוא הוגו פלוסוב כמו שהוכחת מעבר לכל ספק,' שאל השופט, 'אז מי הוא יאן רוגוב, לכל הרוחות?'
'שם העט שלי,' ענה יאן רוגוב.
'ושל מי הגופה שנמצאה במיטה?'
'איזו גופה?' חיוכו הבריק, 'אני כאן לפניכם. אם אני מת, אז איך אני חי? חוץ מזה, מישהו בדק מה היה בתוך הארון שנקבר? אני לא אתפלא אם תמצאו שם את החתול של השכנים.'
'נצטרך לבדוק את הארון,' לחש הסגן למפקח.
'אני כבר יודע מה נמצא שם. טוב,' נאנח המפקח זיסלבלונץ וקם על רגליו. 'זהו, זה הספיק לי. אני יוצא מכאן, קופל.'
'מס' 2?' הציע הסגן.

69203265_378654879461075_7643409007817785344_n

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s