"אסטריאה" או: "היום שבו ****תי את סבתא רבא-רבא שלי"

#
[4,500 מילים]

"אתה בטוח שזה הכיוון הנכון? אנחנו הולכים כבר חמש דקות," אמרה דונה, בעודה דוחפת את העגלה של מקס. היא נראתה מגושמת להחריד בסרבל הג'ינס שלה; את אשתי, לא אינסטלטור בקריאת-צהריים. שתקתי. כמובן שאני בטוח שאנחנו בכיוון הנכון, היא כבר הכריחה אותי לוודא פעמיים עם דיילי הקרקע. חלפנו על פני קפה "חלאל", חנות ספרים אלקטרוניים, בגדים ממוחזרים, יודאיקה (כי מי לא צריך חנוכיית-כסף באלפא קנטאורי?), משקאות, עוד בית-קפה, עוד חנות-בגדים—
"סיימון, אתה לא עונה לי," היא הוסיפה בטון מעצבן.
"כן, דוני, אני בטוח, שער 13 הוא בכיוון הזה – " עניתי ברוגע מעושה והצבעתי לכיוון אחד ממעברי הטרמינל הרחבים. עוד מעט תתנוסס לה בגאון הספרה 13 מעל המעבר שיוביל אותנו עד לאולם ההמתנה הגדול של השער. ושם, אני מניח, אנחנו נמתין לה.

זו היא משימת חיי, ואני מצפה לה מאז שלמדתי להבין את המחשבות שלי. אני הייתי זה שיועד למשימה הזו; בו ברגע שה-'מקפלת' שלה פרססה לה אי-שם, הם ידעו להגיד בדיוק שזה לא יהיה סבא, לא אמא – אלא אני. ושלושים ושלושה אביבים לאחר שהגחתי לאוויר העולם, אני בדרך לבצע את משימת חיי, תכלית חיי המוקדמים – לארח את אסטריאה – סבתא רבא-רבא שלי, ולדאוג לה עד שהיא תסתדר… או לפחות עד שהיא תחשוב שהיא מסוגלת לכך.
אבל – בתור תכלית שכזו, כבר התרגלתי לנוכח העובדה כי מדובר במבחן, וכמו כל מבחן שהייתי צריך לעבור עד עתה – גם עם זה רציתי לסיים, וכמה שיותר מהר. אז אוכל לנשום לרווחה, ולהמשיך – לא משנה לאן, העיקר להיות בצד השני של הגדר, היכן שהשביל מתחיל. וזה, פחות-או-יותר, כל מה שחשוב לי כרגע.
הנה, אפילו ארגנתי את סדר-הפעולות האידיאלי בראשי: אני אפגוש אותה, אמחה דמעה מימית במיוחד, היא תתרגש גם (אבל באמת), ובדרך הביתה, אני לא אשאל אותה שאלות 'איך היה' – אזהרה בת שלושה דורות במשפחה שלנו. בבית, אראה לה את חדר השינה שלה, את חדר המקלחת, אאחל לה לילה טוב, ובבוקר – כך אני מקווה, היא תגיד 'טוב, תודה על הכל – אני כבר אסתדר מכאן.'
עד עתה, הייתי גלגל שיניים קטן במנגנון ענק. מחר, אחרי ארוחת-הבוקר, גלגל השיניים ישובץ במנגנון פשוט יותר, וימשיך להסתובב ללא משימות גרנדיוזיות נוספות עם אשתו ובנו הקטן, בדיוק בנקודה בה חייו הופסקו לפני הנסיעה הזו לטרמינל.
אל תמהרו לשפוט אותי – נסו לדמיין שגם אתם הייתם גדלים בצלה של אגדה משפחתית, שיש להתייחס אליה כאילו הייתה מגינת האנושות בכבודה ובעצמה. ואני – אני תוצר הדורות שנולד כדי לקבל את פניה של גיבורת-העל המשפחתית בחזרתה מן המשימה בחלל, בה נכשלה.

כן, נכשלה. תנו לי להסביר: עד לא מזמן, שאר העולם נקט בגישה סלחנית יותר כלפי המפספסים. אולי כדאי שאציין את העובדה שאף אחד לא קרא להם אז 'מפספסים' – כך הם נקראים בינינו, תושבי-טרה, בשפת לא רשמית. אולי זה לא כינוי מעודן במיוחד, אך איך עוד ניתן לתאר באופן אחר את מי שלא צלחו במשימתם? הם לא הצליחו ליישב עולם חדש, וזו הייתה תכלית מסעם. אז כן, 'מפספסים'. אסטריאה היא 'מפספסת', אבל זה לא שאני אקרא לה ככה בפרצוף, למרות שהיא תצטרך להתרגל לזה בשלב מסוים בעתיד, משאר האנושות שהיא תפגוש בטרה.
אז, בכל אופן, פשוט קראו להם 'מפרססים', והראשונים מבין המפרססים היו די מפורסמים בזמנם. הם התקבלו כגיבורים (אנחנו, למשל, גרים ברחוב על-שם המפספס הראשון) וככאלה – הממשלה הכללית נתנה להם הכל; בית, תעסוקה וחיי-נוחות.
אבל הרבה שנים חלפו מאז, וכמו שלזמן יש נטייה לחלוף – כך לדברים יש נטייה להשתנות בחלוף הזמן; אכזבת האנושות מכמות המשלחות שכשלו במשימתן גדלה עד לכדי אפתיות כללית. לא עוד זכו המפרססים – המפספסים – לחיבתה של הממשלה הכללית; היו מהם שמצאו עצמם ברחוב, ללא משפחה – שאולי כבר נמחתה מעל האדמה בזמן שאלו ניסו למצוא לאנושות מקום מפלט.
עצוב, אני יודע. דעת הקהל הלכה והצטננה עם כל 'מקפלת' שפרססה לה אי-שם במצולות החלל, הצטננה עד שכמעט וקפאה לחלוטין – והיא הייתה כנראה קופאת לגמרי, לולא היינו מגלים – סוף-כל-סוף! – שמשלחת אחת הצליחה במשימתה לאלף אדמת-כוכב אחר בשנת 23'. ובעוד הכל עדיין רוגש – הברק הכה שוב: משלחת נוספת, מקבילה, הצליחה במשימתה גם כן, בכוכב לכת שכן לזו שבו הראשונה מצאה בית.
ואולי העולם היה צריך להיות סלחן יותר, שהרי כל משלחת הייתה הימור. אבל אתם יודעים איך זה: לא הכול אפור – יש גם שחור או לבן; התוצאות הן בינאריות, ואם לא הצלחת, אזי בהכרח נכשלת. היום כבר לא נותנים פרסים על מאמץ, וזה בסדר גמור מבחינתי.
בזמן הזה, בו התחילה האנושות להכות שורשים במקומות רחוקים יותר משאוכל לדמיין, סבתא-רבא-רבא שלי כבר הייתה רחוקה מכדור-הארץ מרחק נגיעה, מבחינתה. הייתי רוצה להאמין כי הידיעה על הצלחתה של משלחת אחרת המתיקה במעט את חזרתם שלה ושל שאר חבריה לצוות. מאז, אלפי המשלחות שיצאו, יצאו בעקבות שתי המשלחות שהצליחו במשימתן, והרי זו הייתה המטרה מלכתחילה; למצוא בתים חדשים לאנושות, ונכון להיום – מצאנו כבר כמה כאלה, בזמן שטרה הולכת ומתקלפת – נו, כמו כל בית ישן שלא מתחזקים.
וכך העולם הלך והתדלדל, עם כל משלחת שיצאה, וכמובן שהיו מאות מקפלות שנעלמו מבלי להשאיר זכר ביער הבלתי-נגמר שהוא היקום. תהליך ההתדלדלות בוודאי הואט הודות לרבבות המפספסים ששבו לבית אותו לא ציפו לראות עוד; והבית הזה, לדידם, קם ולבש בגדים וצבעים חדשים, דיבר באופן שונה ובעקרון, אפשר לומר, הפך לזר – טוב, הם ידעו למה לצפות במקרה כזה. אמנם אצלם הזמן התנהג ביחסיות אכזרית, וככל שאני—
“הנה, נחכה שם,” אמרה דונה והחזירה אותי בגסות להווה. “כאן סיימון, על הספסל הפנוי.”
הגענו.

האולם כבר היה מלא באנשים, ותחושת-מחנק החלה לעלות לי בגרון; עבר הרבה זמן מאז ראיתי התקהלות כזו גדולה במקום אחד. הם התחבקו, הציגו את עצמם, ולא הפסיקו לדבר. זיהיתי חלק מאנשי המשלחת של אסטריאה והתנחמתי בעובדה שלא נצטרך לחכות עוד זמן רב.
“אולי כדאי שנעמוד כאן,” הצעתי, “כדי שיהיה לה קל למצוא אותנו.”
“אז תעמוד אתה!” קולה נשבר מעט. “סיימון, אני עייפה מלדחוף את העגלה הזו כל היום. אני צריכה לשבת,” היא אמרה, ואני כבר השלמתי בראשי משפט נוסף שהיה צריך להיאמר לפי הטון המוכר – 'אם היית עוזר לי עם העגלה הזו, אולי היינו עומדים ומחכים לה ביחד.'
“אז לכי לשבת, אני אחכה כאן,” אמרתי והפניתי לה את גבי. הצצתי אחורה, וראיתי שהיא מתקדמת לכיוון הספסל. היא הייתה קרצייה רצינית לכל אורך השבוע האחרון. בזמן שבו הייתי אמור לנוח לקראת המעמסה המתקרבת ובאה, היא בחרה להעביד אותי; לנקות את הסלון, את חדר-השינה שלנו, לסייד את החלק התחתון בקיר שליד דלת הכניסה, שוב לנקות ולסדר את הסלון – רציתי לצעוק, 'די כבר, דונה, היא לא תישאר פה יותר מלילה אחד! תני לי לנוח!' אבל במקום זה עזרתי לה לנקות, לסדר ולסייד ככל שיכלתי, הכל כדי להימנע מקבלת אורחים בזמן ריב. לה, כנראה, קשה לחיות מבלי לריב איתי.
סרקתי שוב את האולם במבטי. היו חבורות שלמות שכבר הלכו להן לדרכן, אחרים עוד היו עומדים ומדברים, ומעטים כמונו עוד חיכו למפספס הפרטי שלהם. היו מהם שפשוט עזבו מבלי לחכות, כנראה כי לא היה להם למי. קבוצה נוספת של מפספסים החלה לזלוג לתוך האולם, וקיוויתי בכל ליבי שאסטריאה תהיה ביניהם. טוב, אני יודע בדיוק מה אני אמור לחפש: אישה בת ארבעים בערך, גבוהה, בהירת-עור, ירוקת-עיניים, שיער חלק ו—
בלונדיני. אלוהים אדירים, הנה היא.

הן מדברות ביניהן.
כבר מאוחר מכדי לעבור למצב נהיגה ידני, אז אני יושב בכיסא הנהג ומשחק בשקט עם התכנן – תוך שאני מקשיב לה. להן. הן ממשיכות לפטפט, והיא גוחנת אחורה מן המושב הקדמי כלפי דונה ומקס. איזו בטן דקה; לא מפתיע, בהתחשב במשמעת האימונים הצבאית שהיא חלק בלתי-נפרד מן החיים במקפלת. אני חושב שהייתי יכול להרכיב על צד בטנה את הקשת שבין קצה אגודל ידי לבין קצה האצבע, ועוד היה נשאר לי מקום לטבעת. השיחה שלהן הולכת ונעשית קולנית. היא לא מתעניינת בנוף? האגם הזה לא היה כאן כשהיא יצאה לכוכבים. זה באמת לא נוגע לה? ואולי – מצד שני – אולי היא כבר הכינה את עצמה לשינוים בעולם הישן-חדש הזה, והבינה מראש שהיא תצטרך לעכל כל דבר בזמנו. אולי היא כבר חשבה על זה כל-כך הרבה פעמים ש—
“נו, סיימון, מה אתה אומר?” היא פנתה אליי בהגייה המעט-שונה שלה, ולא ידעתי איך להשיב בתחילה.
“אה,” התחלתי להגיד.
“אה…—" היא חיקתה אותי, "נו, מעופף כמו סבא-רבא-רבא שלו,” אסטריאה אמרה ושתיהן פרצו בצחוק. נדמה היה לי שגם מקס הקטן צוחק, וחייכתי במבוכה בכדי לא להיות היחיד ברכב שנשאר מחוץ לבדיחה. “מדבר מעט,” היא אמרה לי והתיישבה בחזרה במושב הנוסע. אלוהים אדירים, איזה ריח נפלא יש לה. לוונדר, אני חושב.
“לא, הוא לא מדבר הרבה בכלל,” העירה דונה, "אבל כשהוא רוצה להתלונן על משהו, לא תפסיקי לשמוע ממנו,”
“אני לא מתלונן לעתים קרובות," אמרתי, "בכל אופן – אני כן מעופף קצת, בזה אני מסוגל להודות," אסטריאה נראתה כאילו הרהרה בתשובתי הסתמית, ולמזלי דונה תפסה את תשומת-לבה והראתה לה משהו בחלון לפני שאסטריאה הגיעה למסקנה כלשהיא.
ובזמן שהן המשיכו לדבר, חזרתי בזכרוני לרגע הפגישה. בהרבה מובנים, אני עדיין שם – רועד, המום, נבוך – לנוכח יופייה הבלתי-נתפש של סבתא רבא-רבא שלי. בחנתי אותה בזמן שהיא חיבקה את דונה – המפגש שלהן נראה כמו מפגש בין שתי ציוויליזציות מכוכבים רחוקים: אשתי נמוכת הקומה, בעלת התלתלים החומים ושטוחת-החזה חיבקה אישה גבוהה כמעט כמוני, צחורת-עור, בלונדינית ומהודקת – ולה פנים אלגנטיים, חדים וחתוליים. למרות גובהה, היא נטפה נשיות ורוך. וריח הלוונדר—
“טוב-טוב, בסדר, אני אשתדל!” אסטריאה אמרה וצחקה, ואז פנתה לכיווני: “סיימון, מה אתה עושה בחיים?”
“אה, אני,” התחלתי להגיד, “אני יועץ ירוק מדרגה שלישית במדור מזרח-תיכון,” עיניה הירוקות והגדולות אמרו בלבול וחוסר-הבנה, אז הוספתי: “בעקרון, אני עורך-דין,”
“אה, עורך-דין,” אמרה אסטריאה.
“בשירות הממשלה הכללית,” הוסיפה דונה בגאווה.
“וכמו כך עובד בבית משפט, מדבר הרבה מול שופטים וקובע בגבורה גורל לאנשים?” שאלה אסטריאה, וכמה שרציתי להגיד שכן, זה בדיוק מה שאני עושה.
“לא, לא בדיוק,” עניתי בעצבות מה, “אני מדבר אבל לא מול שופטים, זה יותר כמו עבודה משרדית: ניירת, אי-מיילים, וכאלה.”
“למרות שבאופן עקיף הוא כן עוזר לקבוע גורל של אנשים,” הוסיפה דונה.
"בעוד—שלוש דקות—תגיע ליעדך, אנא היכון." הכריז התכנן.
“אפשר לומר שכן, דוני,” מלמלתי. אסטריאה הביטה קדימה, מהרהרת. “אבל אסטריאה – בשורה התחתונה – אני פועל למען טרה. את הרי זוכרת איך הכל התחיל, לא?”
“כן, זוכרת. אני זוכרת. זו הייתה בעיה גדולה,” האבחנה המדויקת יצאה מבין שפתותיה היפות בקדרות ורצינות תהומית.
"עדיין." סיכמתי, וכולנו שתקנו לכמה רגעים; כל אחד, אני מניח, כדי להרהר בענייני איכות הסביבה. ואז – אז דונה עשתה את הבלתי-יעשה.
“נו, אסטריאה, אז איך היה בחלל?”

אחרי ארוחת-הערב, נכנסתי לחדר-השינה של אסטריאה כדי להסביר לה איך המקלחת עובדת. תכולת המזוודה שלה הייתה מפוזרת על הרצפה, והיא התעסקה בטאבלט-יד ארכאי ומגושם. קלאסיקה. לא ראיתי כאלה כבר הרבה זמן, לפחות לא כאלה שעובדים. טוב, זה אחד היתרונות הכיפיים באירוח מפספס: אתה זוכה להצצה חיה לעבר הרחוק.
"היי סיימון," היא אמרה תוך שעיניה מצטמצמות לנוכח המכשיר העתיק, "מה הכתובת כאן? צריכה לעדכן פרטים—ומה הסיסמה לאינטרנט?"
"הנרי טרנר 54/2," עניתי, ועצרתי את עצמי בטרם גיחכתי, "ואין צורך בסיסמה לאינטרנט, האינטרנט… טוב, אפשר לומר שזה באוויר, מסביבנו. זה אמור לעבוד לך."
“טוב, אנסה אחר כך," אסטריאה השליכה את המכשיר על המזרן. הוא קיפץ כמו אבן והיא נשכבה לידו, והתמתחה תוך שבטנה השטוחה נחשפת בבת-אחת. "תודה לך, סיימון,” היא אמרה בחביבות והחלה להתיישב, “שאתה עוזר לי כל-כך. לא מובן מאליו.”
“בשמחה, בשמחה." התיישבתי לידה, "את יודעת, כל מי שמקבל מפס—מפרסס זכאי לחופשה מן העבודה. כך שבעצם, את היא זו שעוזרת לי.”
“כיף גדול," היא אמרה, וקמטים החלו להופיע על מצחה, "מקווה שאני לא טרחה גדולה בשבילכם. אתם עוזרים לי המון מבלי אותי להכיר בכלל,” היא הביטה בי. ריח הלוונדר הציף את אפי.
“הכל בסדר גמור, אסטריאה,” אמרתי, “אנחנו עושים את זה בהנאה. חוץ מזה, את יודעת, אנחנו משפחה.” לפתע, היא זרקה את עצמה עליי וחיבקה את צווארי בכוח. “תודה, תודה, תודה…” היא מלמלה ונשקה לי. חשבתי שהשמיים נופלים ולוקחים אותי איתם. הצמדתי את ברכיי אחת לשנייה כדי ששום רגש מיותר לא ירגיש צורך לבלוט החוצה. “באמת,” ניסיתי להגיד, “זה בסדר—”
“לא, אתה לא מבין,” היא עצרה והביטה בי בעיניים לחות ונוצצות, “אין לי פה כלום, חוץ מכם. הכל נעלם… הבית, רודני שלי… סרג’… כולם כבר חלפו ונשכחו. ועדיין אני חיה ומרגישה אשמה על כך שאני חיה…”
“אסטריאה, בשבילך עברו בסך הכל 14 שנים,” ניסיתי לנחם אותה. “בטרה עברה בינתיים כמעט מאה שלמה. את… את רוצה להגיד שלא חשבת על האפשרות ש—”
“ברור שחשבתי,” היא אמרה, “מה אתה חושב – שלא ניסיתי להכין לזה את עצמי? אבל לא, אי-אפשר באמת להבין עד שזה קורה. לחשוב שבמקום כלשהו בעולם נמצאת מצבה עם השם של הבן שלי…"
"אה… זו לא בדיוק מצבה," הודיתי בחשש, "אלא יותר כמו נר דיגיטלי. את מבינה, כבר אין מקום ל—"
"רודני יכל להיות בן 101 היום," אסטריאה המשיכה תוך שהיא מתעלמת מתשובתי. אולי היה לה קשה מדי להתמודד עם רעיון שכזה. "אחרי שעזבתי אותו תינוק," המשיכה, "לא הכרתי אותו בכלל, שכנעו אותי שאני משרתת את כל בני-האדם וגם אותו, ואני בכלל לא הכרתי…” היא החלה להתייפח בקול, והניחה את סנטרה על כתפי. זה לא הזמן, אמרתי לעצמי, לא עכשיו… התאמצתי בכל כורחי לחשוב על נושאים נייטרליים—פוליטיקה, דת, דונה… הא, הנה היא! ראשה של דונה הופיע בדלת, ושיחרר אותי מכל דאגה. סימנתי לה בידי שאני מטפל בעניין.
“אבל אסטריאה,” אמרתי בנסותי לנחמה, “את באמת עזרת המון לבני-האדם. נתת הרבה יותר מהרבה אנשים אחרים, נאמר, כמוני. וכן, הקרבת קורבנות למען מטרת-על אחת גדולה—”
“די, די להגיד ככה,” היא החלה לנגב את דמעותיה במפרק ידה. “שמעתי כבר את כל מה שאתה אומר, לפני הרבה זמן. כולם אומרים את זה, כל פעם מחדש… כמה גיבורה אני. די," אמרה, "חיים חדשים, זה מה שצריך להיות עכשיו.”
“כן, בדיוק,” הסכמתי.
“יופי," היא ניסתה לחייך ולחייה הסמוקות והרטובות נצצו באור החדר, "תוכל להראות לי את המקלחת?”
“כן,” אמרתי, ונעמדנו. הובלתי אותה לחדרון הקטן והתחלתי להסביר. “המים המשוחזרים יוצאים מהברז בפעימות. בכל פעם שאת לוחצת על הכפתור, יצאו שלושה מתזים של מים, כל מתז לחמש שניות. פה, הכפתור הזה – ” החוויתי בידי, ”משחרר גז ריחני שעוזר ללכלוך לרדת, יש לך כמה אופציות—”
“כמו שמפו,” היא אמרה, ועיניה הירוקות, המימיות, החלו לאבד את האדמומיות שהשתקפה בהן.
“כן, כמו שמפו,” הסכמתי.

לפני זמן כיבוי-אורות, הלכתי לבדוק לשלומה.
“הכל בסדר גמור,” היא אמרה מבעד לדלת הסגורה. “אני מסתדרת. תודה לך, סיימון, תודה רבה.”
“טוב, אז לילה טוב, אסטריאה,” אמרתי ובדיוק כשהסתובבתי, הדלת נפתחה.
“באמת, סיימון, אתה בחור טוב,” חזרתי לכיוונה. היא לבשה כתונת שינה תכולה ומעט שקופה. אם הייתי מתאמץ, הייתי יכול לראות את פטמותיה הוורודות משתפשפות בבד הרך. אז התאמצתי – ומיד הסבתי את מבטי משם. אלוהים אדירים, מה אני עושה? הישרתי מבט אל כתפיה וכל מה שמעליהם.
“זה מהמקפלת. אין לי משהו אחר,” היא אמרה בחיוך שהבהיל אותי. היא שמה לב, היא יודעת.
"זה בסדר, לא שמתי לב ל—"
“הייתי צריכה לקנות בדרך משהו אחר. זה, יותר מתאים לזמן שלי, כולם אז היו… אבל אם תחשוב שזה לא טוב—”
“לא, לא!” היה נדמה לי שצעקתי, “תלבשי כל מה שנוח לך. תוכלי להשאיל מדונה מה שתרצי, כל מה שיש לה ממוחזר… אבל גם זה בסדר… את יודעת, אסטריאה, אנחנו משפחה.”
“נכון,” היא אמרה, ונתנה לי נשיקת לילה טוב. “לילה טוב, סיימון,”
“לילה טוב, אסטריאה,” אמרתי ופניתי לחדר השינה שלי ושל דונה. כששמעתי את דלת חדרה של אסטריאה נסגרת, נשמתי לרווחה, כאילו עד עכשיו צללתי במים עמוקים; כך זה הרגיש לפחות.
"דוני, את ערה?" שאלתי את החדר החשוך.
"כבר נרדמתי… מה איתה, היא בסדר?" דונה שאלה בעיניים עצומות תוך מלמול ישנוני.
"הכל בסדר," עניתי, "דוני… אולי, אם בא לך—"
"יופי. לילה טוב…" המשיכה למלמל.
"רגע," אמרתי, "דוני, עבר כבר הרבה זמן…" נתתי להצעה להישאר באוויר החדר החשוך.
"בסדר, סיימון," ענתה מתוך שנתה, "אבל מהר… יש לי הרבה דברים לעשות בבוקר…"
"אני אשתדל לעשות את זה כמה שיותר זריז," אמרתי, וסילקתי מעליה את השמיכה. היא נאנחה בחוסר נוחות בזמן שפישקתי את רגליה ורכנתי ביניהן, תוך שאני נותן לבטני התחתונה למחוץ מעט את פלג גופה התחתון, החמים; החלקתי פנימה בקלות. היא אף-פעם לא הייתה צריכה יותר מדי הכנה, ואני הייתי ממוקד במה שרציתי לעשות: הייתי צריך להתרוקן, וגופה היה צריך להכיל אותי. דונה נאנקה מעט בזמן שמחשבותיי הפליגו בין גלי-תכלת שקפקפים. המים היו שקטים ורכים, ולא הייתי צריך להיאבק ולהפעיל מאמץ מיותר. הגעתי לחוף במהרה וצנחתי ליד גופה הרדום, מתנשם. נשמתי היטב את אוויר החדר החשוך, תוך שניחוח הלוונדר עדיין הציף את נחיריי.

סביב שולחן ארוחת-הבוקר, ישבנו דונה ואני. מקס עורסל בצד השולחן, ובמשך דקות ארוכות הבטנו בצלחות הריקות שעל השולחן מבלי לומר דבר.
“הסברת לה גם איך לצחצח שיניים?” שאלה לפתע דונה.
“לא,” הודיתי, "הראיתי לה רק איך להתקלח,"
“אני הייתי צריכה לעשות את זה,” היא החלה לרטון. “ומגבת לידיים, שמת לה במקלחת?"
"לא," עניתי. דונה לקחה נשימה עמוקה.
"אתה לא רציני!" היא התלהטה ברגע, "אין שום דבר שאתה עושה עד הסוף, שום-דבר—”
“אוי, נו באמת, דונה,” אמרתי בחיוך מפויס, “זו סבתא-רבא-רבא שלי, לא שלך.”
“והיא האורחת של שנינו," היא אמרה בהתרסה, "תחשוב איך גם אני יוצאת בכל הסיפור הזה."
“את יוצאת בסדר גמור,” אמרתי. "דוני, היא לא טיפשה. היא מסתגלת, הרבה יותר טוב ממני או ממך. אל תשכחי איך היא בילתה את 14 השנים האחרונות."
"ספר את זה למישהו אחר," היא אמרה, "היא לא מסוגלת לעשות הכל לבדה! מה אתה רוצה, שאני אגיד את זה?" ידעתי על מה היא מדברת. אין ריב בינינו שלא מגיע לעניין הזה.
"את תגידי את זה בכל מקרה," אמרתי.
"כדי שתוכל לצחוק עליי? אבל זו האמת, סיימון, ככה אני מרגישה. אני באמת עושה פה הכל לבד."
"ואני מרגיש שהדיון הזה הוא חסר-תכלית."
"אה, זה דיון?" אמרה והביטה בי בתדהמה, בעיניים חומות ומטורפות, "חשבתי שזה ריב."
"אם את רוצה," אמרתי, חצי משועמם, "זה בדיוק מה שתקבלי."
פתאום, משהו השתנה בחדר.
“אל דאגה, דונה,” אמרה אסטריאה מפתח המטבח. שנינו הופתענו. “לקח קצת זמן, אבל הבנתי. אה, זה מה שאני חושבת שזה?” היא הצביעה לכיוון הערימה שהמשיכה להתחמם על הכיריים.
“פנקייקס,” עניתי. היא לבשה ג'ינס צמוד וחולצה מכופתרת, אך זיכרון דמותה הנקייה, האסתטית, אשר נעה בקלילות בתוך הכותונת השקפקפה, שב להופיע במחשבותיי. ריח הלוונדר פגש אי-שם מעליי את ריח הפנקייק שעמד באוויר שמסביבנו, והחל לרקוד בתוך אפי.
“אוה, פנקייקס,” היא אמרה. “כן. רטרו.”
דונה קמה לקראתה והעמיסה על צלחתה ערימה יפה, ולאחר-מכן התיישבנו שלושתנו לארוחת-הבוקר. זה היה מוזר לצפייה; דונה קרקרה סביב כל גחמותיה הקטנות, ולכל בעיה מצאה לה פתרון. כשביקשה סוכר, כולנו צחקנו לנוכח הבלבול שהשתקף בפניה החמודות בעודה בוהה בתדהמה בבקבוקון של התחליף. לאחר מכן דונה הראתה לה כיצד להשתמש במקלות הפלסטיק כדי לחתוך, ולשפד את האוכל מן הצלחת.
“קשה להבין," אמרה אסטריאה, "הרבה השתנה במאה שנים. אם כבר מייצרים פלסטיק, אז למה לעשות מקלות כאלה? למה לא לייצר סכו"ם?"
"כי יותר זול ומהיר לייצר מקל פשוט,” אמרתי.
“אז יש דברים שלא משתנים במאה שנים,” היא אמרה בחיוך. חייכתי גם לאות הסכמה.
“אז אסטריאה, מה התכניות שלך להיום?” שאלה אותה דונה, ואסטריאה הרהרה מעט בתשובתה.
“אה, חשבתי ש… אולי, אם אפשר – “ היא התחילה להגיד, ונראה היה שנמלכה בדעתה.
“מה, זה בסדר,” אמרה דונה, “ניקח אותך לאן שתרצי.”
“טוב, אז… חשבתי שאולי נשב קודם ותספרו לי אתם כל מה שקרה עם המשפחה, וגם קצת מה קרה בעולם בינתיים מנקודת המבט שלכם. כמה שנספיק. במקפלת לא היינו מעודכנים לעתים קרובות, וחומר הקריאה לא היה מאוד מקיף." הנהנתי בראשי, בעודי לועס, מכין לה את ה-'בוודאי' הכי לבבי שיכלתי להוציא מעצמי. אלא שאז היא הוסיפה: "ואחר-כך, אם בסדר, תעזרו לי למצוא דירה?”
“מה?!” בלעתי את עיסת-הפנקייק בבת-אחת. הזדעזעתי לחלוטין מעצם המחשבה על כך שאסטריאה תחיה במקום אחר. “איזו דירה? את נשארת אתנו.” הלב שלי החל לפעום במהרה.
“הוא צודק, אסטריאה,” אמרה דונה, “את צריכה לקחת הכל לאט-לאט. ייקח לך עוד זמן להתחיל להתרגל לעולם הזה, אני מניחה.”
“אני לא רוצה לגרום טרחה,” אמרה אסטריאה והשפילה מבט.
“שום טרחה!” הכרזתי בקול, ואפילו לא שמתי לב שנעמדתי בינתיים, “אנחנו שמחים לארח אותך כאן. גם את חייבת לנו הרבה סיפורים על ימים עברו. ואת יודעת מה, אסטריאה, זה אפילו יותר מכך: לא היינו רוצים שתרגישי כאורחת אלא כבת-משפחה, וזו האמת לאמיתה. אסטריאה, סבתא-רבא-רבא, את נשארת אתנו בינתיים.”
“כמו סרג’ בדיוק,” אסטריאה חייכה, “לא מדבר הרבה, אבל כשמדבר – אי-אפשר להתווכח,”
“אפשר, אפשר…” הוסיפה דונה במאמר מוסגר.

את חלקו הראשון של היום בילינו בבית.
בתחילה עזרנו לאסטריאה לפרוק את כל כבודתה, שלא הייתה רבה. היא סיפרה לנו שיש לה כמה חפצים שמורים בכספות של סוכנות היישוב החללי – בגדים ישנים, ספרים, ועוד כמה מזכרות – אבל היא כבר לא מעוניינת בהם. הערתי שאולי היא תוכל למכור את הבגדים ולקבל עבורם סכום נאה, אבל היא עמדה על הרצון שלה להפטר מן החפצים האלו, וציינה שבכל אופן הדברים החשובים לה ביותר שמורים עמה.
לאחר מכן התיישבנו בסלון, בנינוחות, והיא החזיקה את מקס בידיה. סיפרתי לאסטריאה את קורות המשפחה. דונה דאגה לה למטפחת נייר ועמדה בקושי בקצב הדמעות של אסטריאה, במיוחד כשהגעתי לספר על תאונת הדרכים של סבי ושל אמי, מלפני עשרים ואחת שנים.
“היית רק בן 12,” היא התייפחה וחיבקה אותי.
“כן, אבל סבתא גידלה אותי, ותראי אותי – יצא ממני משהו טוב למרות הכל.”
“הנכד המסכן שלי… הנינה שלי… נפטרה בגיל 37 בזמן שאני הגעתי בדיוק לאותו הגיל… כמה עצוב.”
“כן, אסטריאה,” אמרתי, “אבל חשבי על זה כך: רודני, סבא-רבא שלי, זכה להגיע לגיל 71. היו לו חיים מעניינים מאוד, והוא אפילו כתב בלוג שאני מתחזק כל כמה שנים. יש לנו אפילו תמונה ביחד. אני הייתי אז בן 3… חכי רגע, אני אמצא אותה,” שלפתי מהארנק שלי את התמונה שהדפסתי בעבודה. “הנה, תראי אותו. היו לו לא מעט עוקבים, והוא…” אסטריאה לקחה את התמונה ביד והתייפחה במשך דקות ארוכות בזמן ששתקנו.
“קשה להאמין שזה הבן שלי, שעזבתי בגיל 3… הוא אדם זקן, והוא אפילו נראה קצת כמו סבא שלי. איך אפשר להאמין שזה הבן שלי?” דונה בחרה להמשיך לשתוק.
"אם תרצי," הצעתי בחיוך, "אני יכול לנסות ולאתר את הנר הדיגיטלי שלו. אני חושב שאפשר למצוא אותו דרך הבלוג."
אסטריאה המשיכה להביט בתמונה.

לקראת אחר-הצהריים יצאנו לטייל בעיר. אסטריאה, שחזרה להיות מחויכת כבתחילה, נדהמה כמעט מכל דבר שראתה; מכלי הרכב, מצורת הבניינים, מלבוש האנשים – שלטענתה היה פורמלי מאוד – ועל כך הגיבה דונה – “מה פורמלי בטי-שירט וג'ינס?”. הראינו לה את הפארק, ואת גן הזאטוטים של מקס, ואז, אחרי שכבר החשיך, ובעודנו עומדים על התצפית מול אורות העיר המרהיבה ביופייה ובצבעוניותה, אסטריאה ביקשה ללכת הביתה. “אני עייפה,” היא אמרה, ואנחנו לא התווכחנו.
הפעם היא כבר לא הייתה זקוקה להסברים, והיה נראה שהיא כבר די מתמצאת בביתנו. אחרי שהיא נפרדה בברכת לילה-טוב ממני, מדונה וממקס, שמענו את דלתה נסגרת. חלפתי על פני דלת-חדרה כמה פעמים, ושמעתי אותה מתייפחת. כמה שריחמתי עליה. לבסוף אזרתי מספיק אומץ ודפקתי על דלת-חדרה. כמה שניות ארוכות לאחר מכן, דלתה נפתחה והיא הביטה בי מבעד לעיניים אדומות. היא נראתה נפלא והדיפה את ריח הלוונדר כהרגלה. למרות שלא לבשה עוד את הכתונת השקפקפה מאתמול (אלא בגדי-בית ממוחזרים שקנינו בטיול בעיר), ולמרות אדמומיות פניה, דמותה עדיין נדמתה אסתטית, נקייה ויפה.
“רק רציתי לראות שהכל בסדר,” אמרתי.
“הכל… קשה לי לשקר, סיימון,” היא ענתה, “לא הכל טוב, אבל זה רק ילך וישתפר,” היא שלחה לי נשיקה מתוך ידה וסגרה את הדלת. כמה שריחמתי עליה. ועל עצמי.

#

החודש שהגיע לאחר-מכן היא רצוף בחוויות, חיוכים ומילים טובות. התרגשנו עם אסטריאה עם כל גילוי, וסיפרנו מחדש את כל הסיפורים שכבר הספקנו כמעט לשכוח. אני ודונה לא רבנו אפילו פעם אחת, והבענו חיבה אחד כלפי השנייה גם ליד אנשים אחרים. כשאסטריאה הייתה יוצאת בערבים, אני ודונה היינו יושבים ומדברים – ממש כמו בתחילת הקשר שלנו. למדתי להכיר אותה טוב יותר, וביחד צפינו במקס שהתחיל להדמות יותר ויותר לבן-אנוש עם כל יום שעבר. החודש הזה היה נפלא – אבל אף-אחד לא הכין אותי לסופו, שהיה שונה בתכלית מכל מה שהכיל קודם לכן.
"נתראה מחר," אמר לי חבר-למשרד, "ומסור ד"ש למפספסת שלך ממני,"
"זה לא יקרה," אמרתי בחיוך. "צ'או!"
"אל תשכח להגיד לה שזה ממני!" שמעתי את קולו המתרחק, בעוד המכונית לוקחת אותי בחזרה לביתי. כבר אז הרגשתי במשהו שונה: ניחשתי שאולי הייתה תאורה שונה ברחוב – אבל ככל שהתאמצתי הבנתי שהכל נשאר כשהיה. אותם האנשים נסעו באותן המכוניות שנסעו באותם הרחובות, שנראו בדיוק כפי שנראו בכל יום אחר. בכל מקרה, משהו הרגיש לי שונה, ועד שלא נכנסתי בדלת ביתי – לא הייתי מסוגל לנחש מה בדיוק.
"מה זה?" הצבעתי ביד רועדת ושאלתי.
"מזוודה," אמרה דונה. זו אכן הייתה המזוודה של דונה, ועדיין לא הבנתי מה היא עושה בסלון. "השאלתי לאסטריאה את המזוודה שלי," היא המשיכה. הרגשתי בדפיקות המתגברות בתוך הצלעות שלי, ובקצב זרימת-הדם המתגבר. קולות שונים שיחקו עם אוזניי, ושמתי לב לפתע שאחד מהם הוא קול הבכי של מקס, מקצה הסלון.
"סיימון, אתה שומע אותי או לא?" דונה התגשמה מולי, ולקחתי צעד אחורה מתוך אינסטינקט.
"למה את מתכוונת – 'השאלתי לאסטריאה את המזוודה' – לאן היא הולכת?" שאלתי בקול רועד.
"מצאתי דירה, סיימון," קול אחר, רך ונעים אמר את המילים האחרונות שרציתי לשמוע אי-פעם. אסטריאה נכנסה לחדר עם תיק מלא בבגדים של דונה. "וזה שלך, דוני… כיבסתי אותם בשבילך."
"תודה, אבל לא היית חייבת לכבס אותם," אמרה דונה.
"איזו דירה?" שאלתי בצעקה, מבלי להתכוון לכך.
"דירת שני חדרים," אמרה אסטריאה, " בצד השני של הפארק. רק היום התחלתי לחפש וכבר מצאתי בית ממש נחמד – הדירה מתפנה כבר מחר, וחשבתי ש—"
"חשבת שמה – אסטריאה," ניסיתי להישמע שקול והגיוני, "לא טוב לך איתנו?"
"אני לא חושבת שזה קשור אלינו, סיימ—" דונה התחילה לומר.
"מה את מתערבת!" צרחתי, "תני לה לענות!" דונה הביטה בי בעיניים גדולות, חומות ונדהמות, והלכה לכיוון חדר השינה שלנו.
"סיימון," אמרה אסטריאה, "זה לא יפה ככה לדבר לאשתך,"
"אני אדבר איך שאני ארצה, למי שארצה. גם אלייך!"
"תתנהג יפה, סיימון שלי. לא מדברים ככה לסבתא רבא-רבא שלך, גם כשעצבניים." אסטריאה חייכה. "ותתעודד – אני לא עוברת לבד, יש לי שותף."
"אבל—רגע," אמרתי, מבולבל מתוך הטירוף של עצם המחשבה, "איך שותף, אמרת שזו דירת שני חדרים. סלון, וחדר שינה אחד—"
"בדיוק," אמרה אסטריאה וצחקקה, "אתה לא שמח בשבילי, סיימון?"

בהיתי בתקרה החשוכה של חדר-השינה. עקבתי אחר אורות הפנסים שנעו במהירות ונעלמו לתוך זווית הקיר, בעודי מהרהר כיצד יראה היום שלמחרת.
"אתה ער?" שאלה דונה, מסתובבת על צדה לעומתי.
"ככה ככה," עניתי. שתקנו לכמה רגעים. "כמה זמן את יודעת מזה?"
"רק היום, סיימון… אלוהים, תירגע כבר," ענתה, "חשבתי שאתה רוצה בטובתה."
"אני מדבר על השותף," אמרתי, "מי שזה לא יהיה."
"אה, הוא," אמרה, "איזה בחור שהיא הכירה בפארק. הרבה מתחילים איתה, אתה יודע. מה אתה חושב, שהיא מתייפייפת בשביל האוויר? שהיא סתם מורחת את העור שלה בקרם בריח לילך? שהיא—"
"זה לוונדר," אמרתי.
"—לא, זה לא לוונדר, זה לילך…", אמרה, ואני שתקתי בזעם. ואז – שמעתי את אותה צוחקת. היא צחקה במשך דקה שלמה מבלי להפסיק, מתגלגלת ומתפתלת בצד שלה במיטה.
"אתה יודע, סיימון," אמרה, מתנשפת, "אתה נורא מצחיק כשאתה מקנא."
"אני לא מקנא," אמרתי בשקט. "היא יכולה להזדיין עם מי שהיא רוצה."
"אוי, סיימון," היא אמרה בקול התינוקי שהיא יודעת שאני שונא, "אתה מקנא…"
"אני רציני, דונה," אמרתי בזעם, "תסתמי את הפה שלך,"
"ומה תעשה אם לא?" היא התרוממה על מרפק והתיישבה ברגליים שלובות, השמיכה עדיין עליה. "מה תעשה לי? מה תעשה אם אני אספר לך את סיפורי הזיונים שהיא שיתפה אותי בהם? אה?"
"כלבה," אמרתי בארסיות.
"אז אתה רוצה שאני אספר לך על כל הגברים שהיא הזדיינה איתם במקפלת? נצטרך להישאר ערים עד הבוקר כדי לדבר על כולם,"
"את תשלמי על זה," איימתי בקול שקט ומדוד.
"או שאולי נדבר על הסטוצים שלה מהשבוע האחרון? במיוחד על—" הפניתי לה את גבי והסתובבתי לכיוון הקיר. לא רציתי שהיא תראה את פניי. "אוי, סיימון," היא המשיכה בקול התינוקי, "לא ווציתי לגוום לך לבכות… סיימון המסכן, סיימון האומלל…"
לא עניתי. עצמתי עיניים, והיא צחקקה כמו משוגעת. לאחר מכן הוסיפה בקולה הרגיל, "אולי היית פחות עצוב אם היית מצליח לזיין אותה בעצמך." גם לזה לא הגבתי והמשכתי לעצום את עיניי. "סיימון שלי… כל זה לא היה קורה אם לא היית מתאהב בסבתא רבא-רבא שלך. אותי זה בעיקר מצחיק, אתה יודע. אני פשוט נהנית לשבת בצד ולראות אותך עולה ויורד ברכבת-הרים של אמוציות כלפי הסבתא של הסבא שלך. איך נקלעת למצב הזה?"
השאלה נשארה באוויר, ואני מצאתי את עצמי מהרהר על תשובה אפשרית.
"אתה באמת מסכן," דונה סיכמה במילים שנשמעו כאילו גם היא הייתה שותפה להרהוריי. המזרן קיפץ מעט בזמן שהיא נשכבה בצד שלה. "אבל זה עדיין לא הופך אותך לאדם רע. לילה טוב."

ניסיתי להסביר לעצמי שהעולם הזה הולך ונעשה מוזר מיום ליום, ובתוך כך מחדד את הצורך בגבולות חדשים עם כל התפתחות חדשה שהוא מביא עמו. רציתי לחשוב שהגבול עובר היכנשהוא, אבל הוא לא. גבולות כאלה לא באמת קיימים במציאות, ואי-אפשר לראות אותם. דונה צדקה בכל מה שהיא אמרה לי באותו לילה, ואני לא מתבייש להודות בזה. בכל אופן – היום שבו זיינתי את סבתא רבא-רבא שלי מעולם לא הגיע, ואולי טוב שכך.

~~~

אני יושב במושב האחורי בדרך לנמל-החלל שמחוץ לעיר, ושוב קורא את השטויות שהוא כתב בבלוג לפני כמעט שני עשורים.
"כן, אמא," אני עונה, "לא שכחתי,"
"ומגבות לידיים," היא נזכרת, "זכרת לקחת?"
"יש במקפלת הכל," אני אומר, "באמת, אמא – אני מתכוון לזה. יש שם הכל."
אבא שלי נוהג בשקט. הוא לא דיבר עם אף אחד מאיתנו בשעתיים האחרונות. אני מבין אותו – משהו עובר עליו, והוא תמיד שקט כשמשהו עובר עליו. בכל זאת, אם הכל ילך לפי המתוכנן, אנחנו כבר לא נתראה יותר. אמא שואלת שאלה נוספת, אבל השאלה הזו לא מיועדת אליי.
"תשמרי עליו שם, בסדר?"
"בטח, דוני," אומרת אסטריאה, "כבר יש לי ניסיון, את יודעת," היא צוחקת ומחבקת אותי. ריח הלוונדר שלה משגע אותי. "אנחנו נסתדר שם טוב מאוד," היא אומרת, וקורצת לי.

9969c101cd6bycfytf88ef3fcf8a5cc67e5932.jpg

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s