טל של ערב: בתוך האפלה ומחוצה לה

Grateful Dead – 18/09/87 – Madison Square Garden, New York

לפעמים זה מרגיש כאילו להקות מהסיקסטיז צריכות להתנצל על כך שהן שרדו עד לאייטיז. אחד האשמים המידיים הוא כנראה הסינתיסייזר, האחראי העיקרי על הסאונד החדש, המכני, והכל-כך אייטיזי שהרבה מאיתנו אוהבים להתנער ממנו כאילו היה דבורה שבטעות נכנסה לנו לתוך השרוול. מצד שני, אפשר להבין את זה – הסינת' לרוב החריב את חותמת-הצליל שלמדנו לאהוב, והסאונד השתנה עד לבלי הכר. אבל מצד אחד, אולי אנחנו פשוט מסתכלים על זה לא נכון: אחרי הכל, לא מפסיקים לקרוא ספר בפרק הלפני-אחרון, רק בגלל שמופיעות בו דמויות חדשות, או כי הקצב והטון בו שונים. וזה מה שזה, בעצם: פרק חדש באותו הספר.
ב-1979 קית' פרש מהדד ביחד עם אשתו, דונה, בדרכם אל עתיד קצר וקודר. ברנט מידלנד נכנס במקומו לעמדת הקלידן (וגם תרם מקולו, על הדרך) וגם בזכותו הדד באייטיז נשמעו ונראו אחרת. כן, בזכותו – בכל זאת – מדובר בעשור המוצלח ביותר של הלהקה, כאשר חציו השני (87'-90') נחשב לתקופת הזוהר האחרונה של הדד, תקופה ששווה להכיר, למרות הדעות הקדומות.

band-publicity-801

ב-6 ביולי 1987, יצא אלבום-האולפן ה-12 במספר (והאחד לפני אחרון) של הדד ומיד נחל הצלחה אדירה, בעודו משיג מעמד של Double Platinum (כלומר, יותר מ-800,000 עותקים שנמכרו) ומקום גבוה במצעדים. כנראה שהייתה לכך סיבה טובה: האלבום המדובר – "In The Dark" – היה אלבום-האולפן הראשון של הדד מאז "Go to Heaven", שיצא ב-1980, ובכלל – ההוצאה הרשמית הראשונה מבית-הדד מאז "Dead Set" מ-1981. ב-1987 הדד היו ממלאים איצטדיונים באותה קלות בה קיבוצניקים ממלאים את הקיבה ביום-כיפור, וכל ההופעות היו סולד-אאוט עוד כשהגברת השמנה הייתה רזה. הקהל היה צמא מאוד לחומרים קשיחים של הדד, והוא קיבל אותם בדמות תקליט.

רוב השירים באלבום החדש כבר הספיקו להשתפשף היטב ברפרטואר החי האינסופי של הדד במשך חמש שנים, ולאלבום הזה הם ניגשו בצורה קצת שונה: הדד היו מודעים לחסרונותיהם בהקלטות אולפניות, והקליטו את האלבום באודיטוריום ריק בסן-רפאל, ללא קהל, וללא אור (מכאן שם האלבום) – כל מה שהיה צריך כדי להוביל לתחושה של הופעה חיה ללא קהל. הגישה השונה, ההכרה בחסרונות ובעיקר ההומור העצמי הביאו את אלבום-האולפן הזה, מבחינה אמנותית, להיות אחד הטובים ביותר של הדד. ללא ספק ב-Top Ten, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

Grateful_Dead_-_In_the_Dark.jpg
"In the Dark" – למי לעזאזל שייכת העין בצד ימין? תשובה בסוף הפוסט

הגישה השונה הביאה גם את הלהקה לקחת שלושה (!) שירים מתוך האלבום ולהפוך אותם לקליפים ב-MTV. הקליפ של "Touch of Grey" קיבל זמן מסך לא קטן, "Throwing Stones" הושמע ברדיו לעיתים קרובות ביחד עם "Hell in a Bucket", שהקליפ שלו הוא כנראה אחד הביזאריים ביותר שיצאו מהאייטיז, ובהתחשב במה שהעשור הזה נתן לנו – אפשר רק לנסות ולאמוד את כמות הביזאר שהולכת שם. אבל, כמו שהדד-הדס אומרים: "!Gotta love the duck" – למרות שבכלל מדובר באווז, אבל לכו תסבירו את ההבדלים בין שני העופות אחרי קליפ שכזה:

וכפי שניתן להסיק מצפיה בקליפ, היחיד שנהנה מכל הסיפור הזה הוא בוב וויר שבאמת נראה שם כאילו הוא עושה חיים. מי שבקיא מעט בהופעות של הדד מהאייטיז, בוודאי יזדהה עם התחושה הבלתי-נמנעת: בעשור הזה בוב וויר חי תחת ההנחה שהוא רוק-סטאר (כנראה שהרצון להיות סטנדאפיסט כשל אי-שם בסבנטיז) – בין אם מדובר בהתלהבות, ב-short shorts – שהן הגרסה האפילו-יותר-זולה ל-"מכנסי דפוק-אותי", או בין אם מדובר בחולצות של מדונה – מה שבטוח, בוב וויר נהנה באייטיז.

ג'רי גרסיה של 1987 נראה כמו ה-dude ההוא שעומד מאחוריך בתור לקופה במק'דונלדס. הרגלי אכילה גרועים שהובילו להשמנת יתר, התייבשות, ובאופן כללי – יצר ההרס העצמי של ג'רי – שלחו אותו ביולי 1986 לחופשה של חמישה ימים בממלכת החלומות שבין החיים למוות – חמישה ימים של תרדמת סוכרתית, בהם – טוב, עדיף שהוא יספר את זה:

"Well, I had some very weird experiences. My main experience was one of furious activity and tremendous struggle in a sort of futuristic, space-ship vehicle with insectoid presences. After I came out of my coma, I had this image of myself as these little hunks of protoplasm that were stuck together kind of like stamps with perforations between them that you could snap off. They were run through with neoprene tubing, and there were these insects that looked like cockroaches which were like message-units that were kind of like my bloodstream. That was my image of my physical self and this particular feeling lasted a long time. It was really strange."

 – Source

(לידיעת הגולש מיק פארן, ראה ולמד – זה מד"ב)

51127ddaea9695c3fbfa314e353e078a_large.jpg

רק כמה חודשים לאחר מכן, בהם למד מחדש כיצד לנגן בגיטרה ועוד כמה דברים בסיסיים – ג'רי גרסיה חזר לעצמו, עם הרצון להשתפר ולהבריא. ההומור העצמי של ג'רי (והאנטר) כאילו כתב מעצמו את מילות השיר "Touch of Grey", בהן את אחת השורות הטובות ביותר בליריקה של הדד:

"Every silver lining's got a touch of grey"

הדד חזרו להופיע בדצמבר 1986, ומיד אחריהם גם ה-Jerry Garcia Band, ועם הגישה החדשה הזו הדד החליקו לתוך 1987, ולתוך תחילתה של התקופה הזוהרת האחרונה שלהם. ברוב הפעמים, הדד הופיעו ערב-אחר-ערב-אחר-ערב באותו מקום, והמשיכו הלאה. הכרטיסים, כאמור, נחטפו, ושלטים של "I NEED A MIRACLE" הורמו מסביב לכל איצטדיון שעמד בדרכם של הדד. בספטמבר של 1987, הדד הופיעו למשך חמישה ערבים (15-20) ב-Madison Square Garden שבניו-יורק, כשהיוצא מן הכלל הוא ערב ה-17 לחודש, בו ג'רי ובוב התארחו בתכנית של דיוויד לטרמן. הההופעה בערב שלאחר מכן, ה-18/09, היא כנראה השיא. השיא של הסבב, ולטעמי – השיא של התקופה הזוהרת האחרונה של הדד והשיא של הדד באייטיז. ואם הייתי אומר לכם שה-"Morning Dew" שבהופעה הזו הוא ה-"Morning Dew" הטוב ביותר אי-פעם-בכל-הזמנים, הייתם מאמינים לי?

getimage.gif

"!Watch me levitate Garcia"

ההופעה נפתחת בבדיחה על המשקל של ג'רי (בדומה להיתול בתכנית של לטרמן) והדד מיד נכנסים להילוך גבוה עם ביצוע לוהט ללהיט החדש, "Hell in a Bucket". אמנם בלי אווזים, ברווזים וטיגריסים – אבל זו היא ההגדרה הכי טובה שיש לפתיחה חורכת להופעה. לאחר מכן, "Sugaree" עם ביצוע כל-כך טוב שהוא מתחרה בביצועים גדולים אחרים מלפני 15 שנים. השיר הבא, Walkin' Blues, הוא קלאסיקת-הבלוז של Son House. הדד ביצעו את השיר הזה פעם אחת ב-1966 (כנראה נתנו ל-Quicksilver Messenger Service לעשות את שלהם) וחזרו לבצע אותו רק 12 שנים מאוחר יותר, ב-1982. כאן כבר קל יותר לקבל מושג על הרוק-סטאר-סטייט-אוף-מיינד של בובי, בעוד הקול המחוספס שלו מהדהד (אבל ממש מהדהד) בחלל לצד הסלייד המושלם של ג'רי על הטייגר. כמה שזה יפה. משם הדד עוברים לעוד קלאסיקה, אבל קצת יותר מודרנית – "Candyman" שמתקבל – איך לא – בתשואות גדולות. ברנט עושה כאן קסמים, וגם אם לא מדובר בביצוע הכי טוב אי-פעם – עדיין מדובר בשיר שקשה שלא להנות ממנו.

grateful_dead.jpg

השיר הבא, "When I Paint My Masterpiece" הוא קאבר לבוב דילן, וכרגיל בכל הקשור לדילן – הקאבר עולה על המקור. במיוחד במקרה דנן, עם האנרגיה של בובי וברנט, הדיוק הלא אופייני של ג'רי, והקצב המופלא של המשולש פיל-מיקי-ביל. הסט הראשון נגמר עם "Bird Song", המחווה הנהדרת לג'ניס ג'ופלין – וגם כאן קשה שלא להיזכר בביצועים גדולים אחרים, בעיקר עם הג'אם הנפלא הזה באמצע.

הסט השני נפתח עם "Shakedown Street" נוטף Fאנק וזיעה, ממשיך לעוד קאבר נהדר לקלאסיקה – "Man Smart-Woman Smarter", ומשם לטראפין. "Terrapin Station" מיוחד ומופלא, אבל בעצם – אין ביצועים לשיר הזה שהם לא. תמיד כיף למצוא את הטראפינים בסטליסטים, באותה רמת 'כיף' שבמציאת שטר של 200 ש"ח ברחוב. ואם גם אתם מחסידי הטראפין, וגם אם לא, (עדיין לא) – שווה לקרוא עוד ולהרחיב עם המאמר הנפלא של גיל מטוס. אחרי כמעט עשר דקות של Drums & Space אנחנו נזרקים ל-"Goin' Down The Road Feeling Bad" שתמיד עושה טוב לנפש, גם בלי הלחמניות של "Not Fade Away" – ומשם לקאבר נוסף לדילן: "All Along The Watchtower", ביצוע מחוספס כמו נייר-זכוכית. בובי וג'רי nail it כל-כך חזק שקשה לשמוע ביצועים אחרים לשיר הזה לאחר מכן, בין אם מדובר בביצועים אחרים של הדד או בין אם מדובר בביצועים אחרים, נאמר, של הגיטריסט ההוא. נו, ג'ימי-משהו. (כן, עד כדי כך טוב!)

ואז, "All Along The Watchtower" נמס והופך ל-"Morning Dew".

Garcia levitates himself

אני לא מגזים – למרות שאומרים לי שאני טוב בזה – אני חושב שאני מכיר טוב (כלומר, טוב) בערך בין 90 ל-100 ביצועים שונים ל-"Morning Dew". מעולם, אבל מעולם – לא שמעתי את ג'רי שר או מנגן כמו שהוא שר ומנגן כאן. יש פעמים בהן הוא ממש צורח, והטייגר בעקבותיו. הוא מתכוון לכל מילה ולקול צליל שהוא מפיק – פשוט תשמעו איך הוא שר את "Where have a—ll THE people go—-ne today" עם חמישים סימני-קריאה בסוף, והקהל, כמובן, משתגע. הסולו הראשון מגיע, ואיתו כבר די ברור – ג'רי גרסיה נמצא מחוץ לאטמוספירה – וזה עוד כלום לעומת מה שיבוא בהמשך. ה-"I guess it doesn't matter, anyway" האחרון כל-כך אמין, ובהתחשב בידיעה על מה שיקרה עם ג'רי בשמונה השנים הבאות – קשה שלא להצטמרר. מיד לאחר מכן, בפתחו של הסולו האחרון – Captain Trips והטייגר החומה שלו מטפסים גבוה ועוד יותר גבוה – מחוץ לכל סקאלה מוכרת, עד לכדי שיא מצווח, חולני, מעוות ושבור – למקום שנמצא מאחורי המוזיקה, למקום שבו הדד לא היו, וגם לא יחזרו אליו. עם כל האהבה ל-Dew של קורנל 77' והביצוע המפורסם מתוך Europe '72, שום דבר לא מתקרב לזה. בהקלטות שונות של הביצוע הנ"ל ממש ניתן לשמוע איך הקהל באמת מאבד את זה ברגעי מפתח ובשיא, ולדידי – איך השיער על הידיים שלי נעמד. פשוט אלוהי.

איפה-שהוא, אחרי כמעט חצי דקה של התאוששות – אנחנו מבינים שאנחנו בשיר אחר ובמוד שונה. "Good Lovin" הישן והטוב, וכאן גם בובי מצטרף למועדון המשוגעים. מה לעזאזל הולך איתו כאן? – הוא צורח, משתולל ומאבד את זה – מה זה שזה לא יהיה, וזה בדיוק מה שהיה צריך לאבד כדי להפוך את ה-"Good Lovin" הזה לכיפי ביותר שאני מכיר, בעיקר גם הודות להפתעה הקטנה שהדד הכינו לנו אחרי קצת יותר מ-4 דקות אל תוך השיר – "La Bamba" (!) – שמשתלב כל-כך טוב עם "Good Lovin" עד שקשה להאמין שהלה-במבה לא היה שם קודם. הדד עשו את הטריק הזה בסך-הכל ארבע פעמים בשלושים שנות פעילות, ובכלל – מי ידע שג'רי מדבר ספרדית כל-כך טוב?

ה-"La Bamba" הופך בחזרה ל-"Good Lovin" והסט השני נגמר בתהיה קצת מוזרה – לעזאזל, ממתי הופעות באייטיז נשמעות כל-כך… כל-כך מדהים?

הדד חוזרים להדרן, עם עוד שיר דילני בביצוע מופלא – "Knockin' On Heaven's Door", הקאבר השלישי במספר לשיר של דילן בהופעה הזו, ובהתחשב בכמות הקאברים הנוספים בהופעה הזו (ובהופעות אחרות של הדד בפרק הזמן הזה) – אפשר להסיק שהדד לא חיפשו לקדם את "In the Dark" אלא פשוט לעשות כיף, לעצמם ולהמוני הדד-הדס שגדשו את האיצטדיונים, וזה כבר אומר משהו על הלהקה הכל-כך נפלאה הזו.

אם ההופעה הזו היא לא שער הכניסה המושלם לאייטיז של הדד, אז אני לא יודע מה כן. ב-2015 יצא מארז (אם-כל-המארזים, יותר נכון – 80 דיסקים!) בשם "Thirty Trips Around The Sun" שמאגד 30 הופעות מכל שנה ב-30 שנות הפעילות של הדד. זו ההופעה שנבחרה לייצג את 1987, וזו ההופעה שפתחה לי את הצוהר לפרק חדש בתולדות הלהקה, עם מראות וצלילים שונים – והופעות נהדרות אחרות הגיעו בעקבותיה. ברגע שהבנתי שעם כל הרצינות, הדד לא באמת לקחו את זה קשה – אלא בהמון הומור, וההומור הזה לא ממש צף בתקופות שנחשבות ליותר טובות בהיסטוריה של הדד. כנראה שזה משהו שג'רי למד באותו מסע מוזר בן חמישה ימים.

וכך, קוראים יקרים, למדתי לקבל ולאהוב את הדד באייטיז.
עכשיו רק נשאר לקבל ולאהוב את הדד בניינטיז.

 

לשמיעת ההופעה המלאה ב-RGD

תיעוד וידיאו מלא של ההופעה – קישור לצפייה.

 

(אגב, התשובה היא: ביל גרהאם.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s