הסטודנט למדעי טבע-האדם: החוב שלנו למאיו

Mayo Thompson – Corky's Debt to His Father – 1970

בערב ה-28 בספטמבר 2013, אדם לבן-שיער נשען על המעקה ב-"טברנה של טרנר", מביט ארוכות בנהר ובסירות המוארות שחולפות בו, ומהרהר. הדיסקית האדומה של השמש כבר נבלעה מאחורי האופק והעיר לואיוויל כבר התחילה להתנמנם לה בדרכה למחר; אלא שבטברנה, לעומת זאת, עמד להתרחש מאורע היסטורי – מאורע שמשך מספר זעום של אנשים מוזרים כמו שיתושים מגיעים בסוף הקיץ לפלורסנט דולק במרפסת – חלקם הגיעו אפילו מעבר לקצוותיה הרחוקים של מדינת קנטאקי. האדם לבן-השיער נראה קצת כמו בלש פרטי משנות ה-30, בעודו עוטה מעיל שחור ארוך, חולצה מעומלנת, ולראשו חובש כובע פדורה רחב-שוליים. הסנטר היציב שלו מעיד כי הוא הכין את עצמו היטב למאורע הזה, אך בעיניו עדיין ניכרת נדידת מחשבותיו למקומות רחוקים וזמנים אחרים. הלהקה שלו, בינתיים, מסיימת להתארגן על הבמה, ולקול מחיאות-כפיים דל הוא תופס את מקומו על הבמה, מרכיב את ה-iPad שלו על המעמד המיוחד ופותח את תיקיית הליריקס ביד אחת, בעוד היד האחרת אוחזת בצווארה של הפנדר Jaguar הלבנה שלו.
"אני לא מאמין שאני רואה את זה," אומר בחור צעיר שתפס מקום בשורה הראשונה מתוך שלוש.

46 שנים קודם לכן, אותו אדם לבן-שיער עמד על במה אחרת בפסטיבל הפולק של ברקלי 1967, אלא שאז השיער שלו היה הרבה יותר ארוך, מפוזר ושחור. בסופה של אותה הופעה, אישה אחת צרחה והתעקשה שקטעי הפריק-אאוט עמוסי הפידבק של הלהקה הזו הרגו לה את הכלב.

הלהקה שהרגה (לכאורה, לכאורה!) את הכלב הייתה Red Crayola האגדית, אבל הסיפור שלה יסופר בפוסט אחר. הפרונטמן שלה, לעומת זאת – הוא הנושא של הפוסט הנוכחי; אדם שרצה להמציא את המוזיקה מחדש והצליח, ואז עשה את זה שוב. אדם שהבין שפסטיבל אלטמונט היה המסמר האחרון בארון הקבורה של דור-הפרחים, ונתן לדור ההמשך, שלא ידע הרבה, אש וגלגל – אבל לא היו הרבה אנשים ששמו לב שהוא עשה את זה.

אחד המופעים של פסטיבל Cropped Out של 2013, שנערך ב-American Turners Club שבלואיוויל – ממש על גדות נהר האוהיו – היה ביצוע שלם של כל האלבום "Corky's Debt to His Father", לראשונה מאז יצא 43 שנים קודם לכן, ב-1970. האלבום המדובר היה אלבום הסולו היחיד (נו, בזמן-אמת) של מאיו ת'ומפסון (Mayo Thompson), המוח והפרונטמן של המפלצת שהייתה ה-Red Crayola – וסביר להניח שחלק מן הנוכחים במופע שלו בלואיוויל הגיעו עקב ההיכרות שלהם עם ההרכב האגדי ולאו דווקא עקב ההיכרות שלהם עם אלבום הסולו, לדאבונם – או שבעצם, לשמחתם – שכן מדובר באלבום שונה לחלוטין מפועלה של ה-Red Crayola, אבל המקור הוא אותו המקור.

Capture
מאיו ת'ומפסון

"היינו על הסף של שנות ה-70… היה צריך לחשוב מחדש על הכל בדרך כלשהי, והאלבום הזה – כמו כל האלבומים שעשיתי – היה מה שאני חושב שאפשרי."
– מאיו ת'ומפסון, מתוך ריאיון שנערך ב-2013

זהו אלבום שרוצחים מהזן הפסבדו-אינטלקטואלי ירצו להחביא מתחת למעילם בזמן המעשה; וזה לא שאני אומר שמאיו ת'ומפסון הוא הג'י די סאלינג'ר של הפרייבט-פרסים, אבל האלבום הזה בהחלט יכול לשמש ככלי מצוין לחשיפת ההיפוקריטים למיניהם; אלה שנשבעים ש-'יוליסס' הוא הרומן הכי טוב שהם קראו בחיים, אלא שבניגוד לרומן המייגע של ג'ויס – האלבום הזה מהנה, והוא מהנה לכל אורכו: בין אם בחלקיו המוזרים, או בין אם בחלקיו המוזרים עוד יותר.

נסו לדמיין בלילה מיוחדת אחת של פולק חשמלי ואקוסטי, שבור ומפורק לרסיסי תווים שאיכשהו מקיימים צורה מוגדרת ברוח הפרוטו-פאנק – צורה שנצבעת בצבעים סקסיים במיוחד הודות לליריקה שובבה, בודדה, מינית וכזו שמדגדגת בדיוק במקומות הנכונים; וכשליריקה כזו יוצאת מבין שפתיו של מאיו, בקולו הרך, הלא-יציב (ואולי גם המטריד) כל רצועה באלבום הופכת לטובה בדרכה שלה. כבר בשמיעה הראשונה של האלבום די ברור מאיזה סוג של מוח יצא האלבום הזה, ואין הרבה מוחות כאלה.

האלבום הוקלט ביוסטון ויצא בלייבל קטנטן בשם 'Texas Revolution' בהפצה מזערית, ומי יודע מתי האלבום היה יוצא שוב לולא "Pere Ubu", שהקליטו מחדש את הרצועה "Horses" בתקופת שיתוף-הפעולה עם מאיו ת'ומפסון, מה שכנראה הוביל להוצאתו המחודשת של האלבום ב-1985, בלייבל 'Glass Records' הבריטי. המקפצה הרצינית הראשונה הגיעה ב-1994 בלייבל 'Drag City', שגם צירפה 7 אינץ' קטע שנקרא "Woof", וקאבר ל – תחזיקו חזק – "33'4 של ג'ון קייג'. בקיצור, לכו תזדיינו ותודה על הפלסטיק. הלייבל שיחרר שוב את האלבום ב-2008, וזו כנראה המהדורה היחידה שאפשר למצוא (נכון ל-2017) במחירים – *אהמ אהמ* – סבירים.

הפעם, במקום החלק שבו אני מספר על החיים שאחרי הכשלון המסחרי, המעבר לאירופה, שיתופי-הפעולה והפרויקטים, ההפקות, האיחודים וכל השיט הזה – הפעם, ברשותכם – ולא מחמת העצלנות, שבועת צופים – אני אקפוץ בחזרה ל-2013.

במהלך ההופעה – שרובה תועד בוידיאו, אגב – ה-iPad של מאיו הפסיק לעבוד, ואחד הנוכחים שלף חוברת ובה כל המילים. לי זה הזכיר את ההופעה של דני בן-ישראל בבר גיורא, ב-2015, כשהוא הופיע עם שירי ה-"חנטריש" – וכשמישהו ביקש את "בנדום כל המסיבות", דני הודה שהוא לא זוכר את המילים, שאל מי יכול למצוא לו את זה בסמארטפון, ואז וויתר מהר על כל העניין. חמוד, חמוד מאוד – וזיכרון שמחמם את הלב.

~~~

האלבום נפתח במילים "I'm a student of human nature", ואם חושבים על זה – זו ההגדרה הכי טובה שיש ל-'אמן'. מאיו ת'ומפסון הוא אמן מאוד לא שגרתי שהשאיר – מבלי שהרבה ידעו מכך בזמן אמת – אלבום שלא דומה לשום דבר שבא לפניו, ולא דומה לשום דבר שיבוא אחריו. החוב שלנו למאיו הוא לפחות לשמוע אותו – וזה אלבום שקל מאוד להתאהב בו, בלי שום קשר למה שזורם לכם בעורקים מלבד הדם. בעצם, אתם יודעים מה, דם הוא כל מה שאתם צריכים.

וביצים.

"הגבורה מגיעה מהאומץ של האומן בהצגת תוצריו הפנימיים לציבור. החלק המר יותר מגיע מהעובדה שייתכן שהאומן יידחה או לא יובן בזמנו. גם מהמלחמה הנוראית המתחוללת בתוך האומן, עם היסודות המנותקים או הכאוטיים, שלרוב סותרים את עצמם, שהוא חייב לאחד ואז לעצב לישות ייחודיית."
– פיליפ חוזה פארמר, "רוכבי שכר הארגמן" (1967) – מתוך האנתולוגייה "חזיונות מסוכנים"

קישור לשמיעה:

my-debt-to-corky-cover.jpg

2 תגובות בנושא “הסטודנט למדעי טבע-האדם: החוב שלנו למאיו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s