כל הצינור

Fifty Foot Hose – Cauldron – 1967

לכוד בתוך פקעת הזמן והמרחב של 1967 וסן-פרנסיסקו, הוא הצינור בן חמישים-הרגל. אחרוג ממנהגי מעורר-הסלידה ולא אמשיך לטחון את המטאפורה הזו לאבקה דקה, אלא פשוט אשאל: מתי – ותענו לעצמכם בכנות – מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שכמעט וגרם לכם לנזק מוחי? אלבום שרדף אתכם בלילה, והמשיך לרדוף בבוקר שאחרי; אלבום שמשך אתכם להאזנה שנייה, במהלכה תפסתם את עצמכם מבעבעים רוק ושאר אנזימים רטובים בזווית-פיכם – התשובה, קרוב לוודאי, היא 'מעולם לא'. ובכן, כנראה שעוד לא הגעתם ל-"Cauldron". מזל טוב.

50foot

השיטו את ספינת דמיונכם לחוף-המערבי, חמישים שנים אחורה – המראות הן המראות של קיץ האהבה, היפים ופרחים בשיער; סצנת האסיד-רוק המתגבשת מתחילה לטפח פופולאריות והאקספרימנטאליות מתחילה להתקבל על הדעת. ג'אמים ארוכים – שבשנה שלאחר מכן יתארכו עוד יותר – צובעים כל הופעה בפילמור ווסט ובמטריקס בצבעים מרהיבים וצורות ספירליות. המון להקות אגדיות נמצאות במרחק יריקה, ואפשר לגעת בכולן.

אל מקצתן אפשר פשוט להושיט יד, ולקטוף אותן מהאוויר באותה הקלות בה קוטפים פרי – נסו לקטוף למשל את הג'פרסון איירפליין, הגרייטפול דד, ה-Big Brother & The Holding Company ו-Quicksilver Messenger Service. קל, נכון? בשביל להקות אחרות, כמו מובי גרייפּ, It’s A Beautiful Day, ה-Beau Brummels והשרלטנים, אולי תצטרכו לשלוח ידיים ארוכות ולמתוח את כל הגוף במאמץ רב. ואם כבר התאמצתם, אז אפשר עוד קצת – אבל בשביל להקות כמו Frumious Bandersnatch, Tripsichord Music Box ו-Sopwith Camel כבר עדיף שתשיגו סולם. מעל לאינספור הפריטים המרחפים עד לגובה של צמרת של עץ, אם תשימו לב – ממש גבוה בשמיים – תוכלו להבחין בצינור בן קצת יותר מ-15 מטרים. הצינור הזה הוא חלק מהנוף, אבל אין ספק שהוא לא מאוד משתלב בתמונה.

 

חלק א': בועות

"Fifty Foot Hose" היא פרי-מחשבתו ועמלו של לואיס "קורק" מרקשי (Marcheschi). מרקשי, יליד 1945, גדל במחוז סן-מתאו שבקליפורניה, עם אמא שהיא זמרת אופרה. ולצד האהבה שרחש ל-R&B, הוא גם למד לאהוב ולהעריך מלחינים קלאסיים בני-זמנו כמו ג'ון קייג', אדגר וארז וטרי ריילי. בתור מוזיקאי בעל צורת חשיבה קצת אחרת, שילוב בין שתי האהבות שלו היה בלתי-נמנע.

בנעוריו, מרקשי חילטר כסשניסט במגוון להקות R&B עד שלבסוף הקים את "the Ethix", שהקדימה את זמנה בשני עשורים כשב-1966 הקליטה סינגל אולטרה-מעניין בשם "Bad Trip", הקלטה בת שתי דקות וחצי, בה כל אחד מחברי הלהקה ניגן מחדר שונה בבית. המטרה הייתה ליצור קטע שישמע הגיוני במהירות של 33RPM וגם ב-45RPM. ספויילר: זה לא נשמע הגיוני באף אחת מהמהירויות.

אבל מה, אתם מבינים את מלוא המשמעות של זה? מרקשי וה-Ethix עשו נויז-רוק שנתיים לפני ה-"White Light / White Heat" של הוולווט אנדרגראונד. כלומר, הסינגל המדובר הוא אחד המסמכים הראשונים בהיסטוריה (אם לא הראשון שבהם!) של הרוק האקספרימנטלי.

The_Еthix.jpg

זמן קצר לאחר שחרור הסינגל, מרקשי הוצג בפני גיטריסט בשם דיוויד בלוסום ואשתו, ננסי. ביחד עם קים קימזי (תופים) וגיטריסט נוסף בשם לארי אוונס, החמישייה התגבשה לקראת סוף 1966 תחת השם "Fifty Foot Hose".

hose6
Fifty Foot Hose, 1967. קורק מרקשי הוא השני משמאל.

השאיפות האמנותיות של מרקשי "אולפו" בידי בלוסום לכדי מה שיוכל, גם אם לא מיד, להקרא פופ. החומר המוזר עוצב ולוטש, ואפשר להגיד שהצינור של מרקשי ובלוסום נמצא על הספקטרום שבין הדאדאיזם והאלקטרוניקה הניסיונית של אדגר וארז (מהצד של מרקשי) לבין הג'אז המיילס-דיוויסי והאסיד-רוק של הג'פרסון-איירפלייני (מהצד של בלוסום). אבל מה, עד כמה אפשר "לאלף" סינתיסייזרים פרימיטיביים בהרכבה עצמית, יחד עם טרמינים, תיבות פאזז, צינורות קרטון ורמקול פלסטיק בגודל 12 אינץ' שאבא של בלוסום "השאיל" לפני שנים מספינת-קרב אמריקאית שלקחה חלק במלחמת העולם ה-2 – ועוד כשהכל מתבשל בקדרה אחת? סטרייט זה לא יהיה, זה בטוח.

אל הקדרה המהבילה והמבעבעת הזו הבזיקו את ננסי והקול המטורף שלה; ואם חשקתם בדמיון מודרך – נסו לדמיין את נינה פרסון (the Cardigans) ביום רע, רווי בעצבים. הקדרה תמשיך לרתוח ולבעבע למשך מספר חודשים, בהם חבורת הצינור תאגד את השירים הכתובים שלהם לכדי אלבום שיצא לקראת סוף 1967 בתת-הלייבל "Limelight" (מבית Mercury). שימו, שימו Play:

אלבומם היחיד (בזמן אמת) של חבורת הצינור – "Cauldron" (קְדֵרָה) – הופק על-ידי דן הילי (טכנאי הקול של ה-Grateful Dead). האלבום נפתח בקטע שנקרא "And After": סוג של build-up אלקטרוני שנשמע בהתחלה כמו רובוט-חתול שמגרדים לו מאחורי האוזניים. כך בדיוק הלהקה פתחה את ההופעות שלה, כאשר המטרה היא ללכוד את תשומת-הלב של הקהל (כן, כאילו שמה שיבוא בהמשך היה משאיר אותם אדישים).

שתי דקות לאחר מכן, והשיר הראשון של האלבום נופל על המאזין. וכשאני אומר 'נופל', אני מתכוון לזה במלוא המובן של המילה – הריף השבור של הגיטרה של בלוסום פותח את הרצועה "If Not This Time" באופן הכי פחות קונבציונלי שאפשר לדמיין. ננסי נכנסת לתמונה עם הקול המטורף שלה, והיא כועסת על כל אוזן בנפרד. קשה לחשוב על עוד שיר שבונה תחושה סוריאליסטית באותו האופן – המתח שמתגבר ככל שהשיר מתקדם ידאג שהלסת של המאזין תמשיך לנקות את הרצפה. מיינד-פאק רציני גם אחרי אלף שמיעות.

קטע אינסטרומנטלי קצר בשם "Opus 777" מגשר בין הפתיחה המטורללת לשיר "The Things That Concern You", שיר מאוד תפיס עם גיטרה נהדרת, שהיה יכול בהחלט להחשב פופי לולא הטירוף האלקטרוני שלא מרפה ברקע: צפצופים, הבהובי מתח, אותות ומה לא. את השיר הזה שר דווקא לארי אוונס ולא ננסי, אבל אל דאגה – היא תחזור, מטורללת יותר מתמיד, מיד אחרי עוד קטע אינסטרומנטלי בשם "Opus 11".

הרצועה "Red the Sign Post" היא עוד שיא באלבום הזה. כאן בלוסום ממש משתחרר לכיוון הליסרגי, בקצב מהיר ועם טונות של פאזז וסופות שלג אלקטרוני ברקע. והקול של ננסי יושיב אתכם על הכסא, בין אם כואב לכם הטוסיק ובין אם לאו. עוד מיינד-פאק פסיכוטי, ואנחנו עוד לא בחצי. אחריו, אלקטרוזה אינסטרומנטלית קצרצרה בשם "For Paula" ואנחנו ב-"Rose", שנפתח קצת ג'אנגלי ואולי גם מעט רגוע יחסית למה שהיה עד עכשיו. אבל היי – הרצועה הזו היא תחנת השפיות האחרונה לפני הקטע הארוך ביותר באלבום, ואולי גם המיינד-פאק (פעם שלישית: אסור להשתמש יותר בביטוי) הכי רציני שבו – "Fantasy".

באלבום שכל-כולו גולות-כותרת, "Fantasy" היא הרצועה שתקח את המאזין הכי רחוק, ותשאיר אותו שם. ג'אם ארוך על טהרת הגיטרה של בלוסום שמזכיר לכולנו שה-Fifty Foot Hose אכן הגיעו אלינו מהסצנה החוף-מערבית, וכל חברי הלהקה נשמעים פה בשיאם. זהו סוג של אפוס מבעבע ומזעזע והלסת תמשיך לגרד את המרצפות. אחריו, האלבום ממשיך לרצועה נוספת – והפעם, קאבר לבילי הולידיי. רגע, מה? – כן, "God Bless the Child" בביצוע של ננסי בלוסום. פסיכי, אבל יפהפה.

הרצועה האחרונה, "Cauldron" היא מסוג הרצועות שתשלח אנשים לאשפוז בבית-חולים לחולי-רוח. חמש דקות של יסורים, עם אישה שבוכה ברקע, ואינספור סוגי עיוותים ומיני השתברויות לקול של ננסי שמדברת אלוהים-יודע-על-מה. אולי אחת הרצועות הכי מפחידות ששמעתי בחיים, והיא עדיין מפחידה אותי בכל שמיעה. האלבום נגמר והמוח מרגיש כמו אחרי ביקור של חצי-שעה במיקרוגל על מצב 'גריל'.

Capture
הו, ננסי בלוסום.

חלק ב': שיערות

מיותר לציין, האלבום לא נחל הצלחה.
חבורת הצינור נזרקה מהלייבל לאחר שנכשלו לתת מענה הולם ל-'כרית הסוריאליסטית' של האיירפליין. הכשלון כנראה נבע מסוד הקסם של האלבום – האלקטרוניקה הניסיונית של קורק מרקשי, שאולי תתפס אצל רובנו כמצועצעת. מבקר המוזיקה ראלף ג'יי גליסון כתב: "I don't know if they are immature or premature", ויכול להיות שהוא ידע על מה הוא מדבר. "Cauldron" הוא בהחלט לא אלבום לכל אחד, אבל מה שבטוח – אי-אפשר להשאר אדישים אליו.

לאחר הכשלון הפיננסי, הלהקה המשיכה להופיע עם בסיסט חדש – רוברט גולדבק – מה שנתן למרקשי את מרחב הפעולה שלו בלוח החשמל הראשי. חבורת הצינור בן חמישים הרגל הופיעו לצד Blue Cheer' צ'אק ברי וה-Fairport Convention, בעוד שחבורה קטנה של מעריצים מטורללים עקבה אחריהם לכל הופעה בחציה הראשון של 1968, עד שכל חברי הלהקה -לבד מן קורק מרקשי – התפתו להצטרף להפקה הנוכחית של המחזמר "Hair". ננסי עוד זכתה בתפקיד הראשי (מ-"Red the Sign Post" ל-"I Believe In Love". לא, לא מעבר טבעי) בהפקה של סן-פרנסיסקו ולאחר מכן היא גם כיכבה במחזמר "Godspell".

קורק מרקשי אמנם לא הפך להיות הברגר הבא, אבל ההסבה המקצועית שהוא עשה בהחלט הייתה מוצלחת. העניין הגובר שהוא גילה באומנות ובמיוחד בפיסול הפכו לקיבעון הבא שלו; ב-1970 הוא קיבל את ה-MFA שלו וזמן לא רב לאחר מכן שמו יצא למרחוק בזכות… הגישה הניסיונית שלו בתחום הפיסול.

d
קורק מרקשי, סביבות 1973

במשך 13 שנים, עד 1983 הוא היה פרופסור מן המניין ולימד בקולג' מיניאפוליס לאמנות ועיצוב, אז עבר ללמד באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי. מרקשי המשיך ללמד עד 1992. עד היום, בעצם, קורק מרקשי מוכר הרבה יותר בזכות היותו פסל ניסיוני, יותר מאשר היותו חלוץ מוזיקלי בהזייה המהירה של סוף שנות השישים. הפסלים שלו – איך לא – פסיכדליים לחלוטין (אתם מוזמנים לבקר באתר שלו) וכמעט כולם משלבים מודלים גיאומטרים עם תאורה צבעונית.

50 פסלים ציבוריים הרשומים על שמו מפוזרים ברחבי ארה"ב, וזה אומר משהו על מידת הצלחתו בקריירה השניה שהוא בחר לעצמו.

suitcase2
אולם הכבודה שבנמל-התעופה של פורט לודרדייל. נחשו מי על הקיר.

בינתיים, בשנות התשעים, החלו לדבר על "Cauldron". להקות כמו Pere Ubu (בה מאיו ת'ומפסון היה חבר, פעם), Chrome ו-Throbbing Gristle הזכירו את האלבום כבעל השפעה, ודור חדש של חובבי מוזיקה נחשף לאלבום, מה שהוביל להכרה בדבר החשיבות ההיסטורית של האלבום כחלוץ בכל הקשור לשילוב אלקטרוניקה ברוק. הוצאה מחדש של האלבום לא איחרה לבוא, והפעם – על דיסק (1994) בלייבל "Weasel Disc Records". באותה השנה, מרקשי הקים מחדש את ה-Fifty Foot Hose וחזר להופיע. שלוש שנים לאחר מכן, באפריל 1998, הם כבשו את הבמה בפסטיבל "Terrastock". אני יודע, אתם מרגישים שכבר קראתם את הסיפור הזה, אבל זה חלק מהקטע של הבלוג – כשלון, כשלון, כשלון, דיסק, איחוד ואינטרנט.

ה-Fifty Foot Hose עוד הגדילו לעשות ושחררו אלבום שני (!) בשנת האיחוד שנקרא "Sing Like Scaffold". ואתם יודעים מה? הוא לא רע. שנה לפני כן יצאו חומרים מהופעות חיות שלהם בדיסק בשם "Live & Unreleased" ועוד הקלטות שונות ומשונות באלבום נפלא שנקרא "Ingredients", שגם כולל את החומרים של ה-Ethix. ב-2012, בילי בוב ת'ורנטון יצר קשר עם מרקשי וביקש את הרשות להשתמש בשני שירים מתוך "Cauldron" (הראשון "Red the Sign Post" והשני "Fantasy") בסרטו החדש דאז, "Jayne Mansfield's Car", והאלבום החל להופיע בכל רשימת "אלבומי פסיכדליה שחייבים לשמוע לפני המוות" שיש באינטרנט.

bn
"Ingredients". יצא גם בויניל.

בריאיון שנערך ב-2012 עם קורק מרקשי במגזין "It's Psychedelic Baby", הוא אומר שקדנציה המשמעותית של הצינור הוא ודיוויד בלוסום לא צרכו סמים באותם הימים. הם פשוט נהנו ממה שהם עשו, כאשר מטרת-העל שלהם הייתה להרחיב את הגבולות של תרבות הפופ. אז נכון, אם מסתכלים על המכירות בזמן האמת – האלבום היה כשלון. אבל את מטרת-העל שלו הוא השיג. לא סתם הזכרתי מקודם את נינה פרסון מהקארדיגנס; אחרי ששמעתי בפעם הראשונה את "If Not This Time", ואחרי שעיכלתי את מה ששמעתי, הבנתי שהשיר מאוד מזכיר לי את "My Favorite Game" שיצא ב-1998 וכמובן שהכרתי קודם. אולי החבורה השוודית לא הכירה באופן מודע את "Fifty Foot Hose", אבל אפשר להניח שהאלבום הזה חלחל עד אליהם ועד לרבים אחרים. את הריאיון, אגב, מרקשי חותם עם האמרה – "Learn from the past so the ignorant of the present do not steal it as their own".

0129113
קורק מרקשי. אדם חמוד, בסך הכל.

לסיכום,
"Cauldron" הקדים את זמנו בעשורים שלמים, וכיום הוא נחשב כאב הקדום ביותר של הרוק האלקטרוני, לצד ה-United States of America שיצא שנה אחריו. זהו אלבום מצמרר, מפחיד, וחד-פעמי. אני זכיתי להכיר, אמנם בגיל מאוחר, אבל אם עוד לא שמעתם – תנו לצינור לבתק לכם את האוזניים.

50foot

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s