היפה והחיה

(על המקרה המוזר של סטייסי ובאני, והאלבום האחרון של 'מעליות הקומה ה-13')
13th Floor Elevators – Bull Of The Woods – 1969

אֵאוֹס יְלִידַת-הַבֹּקֶר, וְרֻדַּת-הָאֶצְבָּעוֹת, אַךְ תּוֹפַע ובטרם תצבע בצבעיה את שעות הבוקר המוקדמות של ה-24 באוגוסט לשנת 1978 – ובשכונת מוֹנְטרוֹז שבעיר יוסטון (טקסס), בבית מגורים רעוע ומט-לנפול, ניצבה אן-אליזבת "באני" באנל, לאחר לילה רווי אלכוהול ומדון, ובידיה הרועדות רובה. את קנו של הרובה כיוונה היישר לבעלה, סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט לשעבר של ה-13th Floor Elevators. בהמשך היום, פורסמה הידיעה הבאה ב-"Houston Chronicle":

"תושב מונטרוז נורה היום למוות בביתו שברחוב פסיפיק מס' 516. המשטרה זיהתה את הקורבן בשם סטייסי קית' סאת'רלנד, 33. הקורבן נורה בבטנו ע"י רובה מקליבר 0.22, בשעה 03:30 לפנות בוקר, ומותו נקבע בשעה 05:07 בביה"ח 'בן טאוב'. אישה בת 34 נעצרה בזירת-הפשע"

וכך התמסמסה לה סופית נפשו המעונה של אחד מגדולי-הגיטריסטיים שהעולם לא זכה להכיר אז; ודווקא מתוך חבורה שכללה את רוקי אריקסון וטומי הול, היה זה סטייסי סאת'רלנד הראשון לעזוב את עולמנו המשעמם. כמעט עשור קודם לכן, סטייסי סגר מעגל והשלים בכוחות עצמו את האלבום השלישי והאחרון של המעליות, אשר מיד לאחריו יצא לדרך-היסורים הפרטית שלו שכללה התמכרות להירואין ואלכוהול, כלא, דיכאון, אלימות ורקדנית אקזוטית אחת שנמאס לה מהכל. והכל מתחיל, בכרונולוגיות מחליאה, דווקא באיש שהוא כן רוקי אריקסון.

אלבומם השני של המעליות, "Easter Everywhere", אמנם זכה להצלחה מסוימת, אבל עצם הכשלון שביצירת סינגל מצליח כילתה כליל את להבת ההתלהבות של אנשי International Artists. המתח שבין חברי המעליות תודלק בסמים וריבים תכופים, מה שהוביל לשינויי פרסונל בלתי-נמנעים. וכמו כדי להכעיס – בנוסף לכל זה, אנשי I.A. דרשו לאלתר אלבום שלישי, בתקווה שיכסה את הכסף שהפסידו.

העבודה על האלבום השלישי, שקיבל אז את השם "Beauty & the Beast", החלה בפברואר 1968, אבל נזנחה לחלוטין חודשיים וקצת לאחר מכן. הסיבה הייתה נעוצה, איך לא, בחוסר-היציבות של רוקי אריקסון.

roky+la+maison.jpg
רוקי אריקסון, יוסטון, 1968

בחודשי האביב של 1968, הכל החל להתפרק; התמוטטות עצבים אחת באפריל, ועוד אחת במאי, שלחו את רוקי לבית-חולים לחולי-נפש, שם נכפו עליו נפלאותם של נזעי החשמל, שהפכו אותו לאדם אחר משהיה קודם לכן. לקראת סוף אוגוסט, טומי הול עזר לרוקי המעורער לברוח מבית-החולים ולקח אותו הרחק-הרחק לסן-פרנסיסקו, שם הם נשארו תחת חסותם של חברים מן העבר הלא רחוק. באוגוסט 1968, 'מעליות הקומה ה-13' התפרקה סופית.

כמובן שנפשם המעונה של חברי המעליות לא עניינה ביותר את אנשי I.A, שהתחילו להפנים שהישועה כבר לא תגיע בדמות ערימה ירקרקה של כסף, ועל כן החליטו להפיח חיים ברעיון ישן – לנצל את המוניטין שיצא למעליות כמפלצת של הופעות חיות. לא היה זה רעיון חדש; אי-שם במרץ 1967, הם אפילו הקליטו הופעה שלמה של המעליות ביוסטון אבל ההופעה הייתה כל-כך גרועה שהיא נזנחה. וכך, מכורח האילוץ, נבט בראשם הרעיון המעט מוזר ליצור אלבום "לייב" מהקלטות אולפן (outtakes) ודמואים, מהם הרכיבו רשימת-השמעה ודאגו לרפד מחיאות-כפיים ותשואות מזויפות ומוקלטות מראש בין רצועה אחת לאחרת. האלבום "Live" יצא באוגוסט 1968, (כלומר, בזמן שרוקי עוד שהה בכפייה בבית-החולים) וזכה לביקורות מעורבות ולהצלחה מסחרית מצומצמת מאוד. לאורך השנים ועד לימינו אנו, האלבום החי של המעליות מוזכר בחצי-חיוך ועם הרבה מאוד לעג, אבל אם מתעלמים (או שלא) ממחיאות-הכפיים המזויפות, ניתן למצוא רצף של הקלטות איכותיות של אחת הלהקות הכי מעניינות שאי-פעם התקיימו. בסופו של יום, עדיין מדובר ב-13th Floor Elevators.

live.jpg
עטיפת האלבום "החי"

ואז, בסתיו של 1968, קרה נס.
לא ברור אם היה זה האלבום "החי", העזיבה של הול ואריקסון לחוף המערבי או שמא ההחלטה לפרק סופית את הלהקה; לא ברור מה בדיוק גרם לסטייסי סאת'רלנד ליצור קשר עם דני ת'ומס ולאחד שוב כוחות עם רוני לת'רמן (הבסיסט באלבום הראשון), אבל זה קרה. משהו דחף את סטייסי לסיים את העבודה שהחלה בפברואר של אותה השנה, ועכשיו היו לו האנשים הדרושים לשם כך. רוב העבודה שנעשתה עם הול ואריקסון באביב הושלכה הצדה – רק ארבע רצועות שרדו את האלימינציה של סטייסי, שניגש בעצמו למלאכת הכתיבה, הנגינה והשירה של חמישה שירים מקוריים נוספים, וערך עוד שניים של הול לפי ראות עיניו. ביחד עם ארבע הרצועות ששרדו מההקלטות האביביות, ועם עוד שיר אחד שכתב לת'רמן – האלבום השלישי של 'מעליות הקומה ה-13' היה מוכן כבר בסתיו 1968, ויצא לאוויר העולם במרץ 1969 ע"י I.A. בשם החדש והמתאים, "Bull of the Woods" (כינוי למנהל העבודה של קבוצת חוטבי-עצים).

618pq8dA8iL.jpg
PLAY

האלבום, כמובן, זכה לרגשות מעורבים. לא הייתה בו החייתיות הפרימאלית של האלבום הראשון, או הנירוונה המושלמת של האלבום השני. מובן שקשה היה להעריך בתחילה את "Bull Of The Woods" באופן אובייקטיבי, על סמך ההיכרות עם הנפילים שקדמו לו – ולא בצדק. מובן שיהיה שונה; מדובר באלבום שרובו נהוג בידי נהג אחר, חסר הקול היחודי של רוקי אריקסון, והיכולת הלירית-פילוסופית של טומי הול. מה גם, שה-Electric Jug של הול, שאחראי על חותם הצליל המיוחד של הלהקה, ממעט להופיע עד לכדי רצועה אחת בלבד. הפעם, כשסטייסי אוחז במושכות, הוייב חוטא אפילו לבקר פה ושם במחוזות הבלוז.

ועדיין.
עדיין מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו ב-1969. סטייסי מתגלה כאן ככותב שירים נפלא, והגיטרה שלו מציפה את כל האלבום בנהרות של הריוורב הכל-כך אופייני לצליל של הלהקה הקודמת. הקול שלו שונה בתכלית מקולו של רוקי, אבל בעודו שר את המילים שהוא בעצמו כתב, הוא עושה זאת באופן מופלא – והליריקה שלו, גם אם חסרה את המימד הפילוסופי-אינטלקטואלי של הול, היא פואטית להפליא ואפילו מעניינת. הרצועה האהובה עליי היא כנראה "Rose And The Thorn", עם קולות רקע שנשמעים כמו זמרי-רפאים מעולם ללא זמן, שבאים לעזרתו של סטייסי. הריפים הליסרגיים והנפלאים של סטייסי, הבס התזזיתי והמצוין של לת'רמן, ואופן התיפוף החייתי של ת'ומס הופכים את הרצועה הזו, וכן את שאר האלבום, לקלאסיקה.

hqdefault.jpg
סטייסי סאת'רלנד (מימין) ורוני לת'רמן, 1968

ובנוסף ליכולות המפתיעות של סטייסי, אנחנו מוצאים, כאמור, עוד ארבע רצועות מבית היוצר של סטייסי הול: “Living On”, שמדבר באופן מרגש על הצורך להמשיך לאחר יצירת המגנום-אופוס (כן, האלבום השני); השיר הרביעי, "Never Another", שנכתב במקור ע"י הול עבור האלבום 'Easter Everywhere', היא מחווה לירית משובחת לאשתו של הול (כנראה), קלמנטיין; השיר "Dear Dr. Doom", ע"ש דמות הקומיקס הידועה של Marvel (מדען מבריק שנפצע בפיצוץ עקב ניסוי ומאז חי מאחורי מסיכה) הוא כנראה רפרנסיה להול בעצמו, שכן – להזכירכם – הול היה סטודנט להנדסת כימיה.

הרצועה האחרונה והמרחפת, "May The Circle Remain Unbroken", מסיימת את שירת הברבור של 'מעליות הקומה ה-13' באופן המתאים ביותר. שלושה אלבומים מסתיימים ברצועה אפלולית, שלא מבקשת דבר לבד מן הרצון לשמור על המעגל שלם, וכך הוא נשמר. בסופו של האלבום אנחנו נותרים מהרהרים, ולאו דווקא על מה שצריך – שהרי קל מאוד לשכוח שהאלבום "Bull of the Woods" הוא כנראה התיעוד האולפני האחרון למפעלו המוזיקלי של אחד מגדולי הגיטריסטים שהעולם שלנו טרם הכיר אז, סטייסי סאת'רלנד.

stacy sutherland 1967.jpg
סטייסי סאת'רלנד, 1967

סטייסי קית' סאת'רלנד, שנולד 33 שנים לפני מותו, גדל בחוות שבמחוז קֶר (Kerr) וכבר בהיותו נער ידע שאין טעם להשתעמם בכיתה, וכי יטב לו באם ישב על גדות נהר הגוּאדאלופה (Guadalupe) שזרם בקרבת ביתו, וינגן בגיטרה שלו. בקיץ אחד בשנות נעוריו הוא יכיר את ג'ון אייק וולטון ואת בני לין ת'ורמן, וביחד הם יקימו את ה-Lingsmen, שבצירופם עם טומי הול, סטודנט נלהב, ורוקי אריקסון – מכר של טומי ואיש להקת ה-Spades – הם יהיו בעצם ה-13th Floor Elevators.

ההרפתקאות שחווה כאיש המעליות שינו את סטייסי לטובה ולרעה. מצד אחד, אפשר להגיד שהוא הגיע לשיא מיצוי היכולות שלו בתור גיטריסט ובתור כותב, ומצד שני – הוא גילה את עולם הסמים. כבר ב-1967 גילה את האופוריה העילאית של ההרואין. לאחר פירוקם של 'מעליות הקומה ה-13', הוא הקים להקה בשם "Ice", שהופיעה ביוסטון בלבד ולא הקליטה שום חומרים. לפי עדויות מסוימות, Ice דשדשה על הספקטרום הפולקי, יותר מאשר הפסיכדלי. לקראת סוף 1969, ובעוד ההתמכרות להרואין החלה להוציא מסטייסי את הרע שבו – הוא מצא את עצמו מאחורי סורגים למשך שבעה חודשים, באשמת אחזקה של סמים מסוכנים ושקלול לגיטימי של התקלויות קודמות עם רשויות החוק. לאחר שיצא מהכלא, מצא את האהבה וההתמכרות הבאה שלו – אלכוהול.

"The unknown soldier will come home"

ב-1975, לאחר חמש שנים של גיהינום דיכאוני, אודיסיאה של ייסורים, מפגשים מוזיקליים חסרי-תכלית עם חברים מן העבר, והרבה-הרבה ייאוש – סטייסי החליט לחזור ליוסטון, שכמובן, לא הייתה זרה עבורו; כמה שנים לפני כן, המעליות הקליטו והופיעו ביוסטון ואפילו חיו באחת האחוזות בעיר. באחוזה הזו, ב-1975, חיה מכרה לשעבר של סטייסי, אן אליזבת באנל.

bunni bunnell
Ann Elizabeth Bunnell – באני

באנל, ילידת ניו-ג'רזי, הייתה רקדנית אקזוטית שהייתה ידועה יותר בכינויה "באני", אותו קיבלה בבר בו היא עבדה, בשם "Boobie Rock". סטייסי הכיר אותה עוד מתקופת מגוריו באותה אחוזה שבה התגוררה נכון ל-1975, וכנראה שהיא הייתה חלק מסיבת המעבר שלו ליוסטון. למרות עיסוקה בעבר, באני הייתה ידועה כבחורה מבריקה, בעלת אינטליגנציה גבוהה במיוחד. ב-1975 היא עבדה כקלדנית, והרוויחה מספיק כדי לתמוך כלכלית בעצמה ובשני ילדיה מנישואים קודמים, ובלילות למדה להיות כתבת משפט. לאחר כמעט שנה של חיזורים, סטייסי ובאני עברו לגור יחדיו בשכונה בשם מונטרוז (Montrose), שכונה שנודעה באופי ההיפי שקיבלה על עצמה בסוף שנות השישים. באמצע שנות השבעים, היה מדובר בשכונה שעברה סוג של ג'נטריפיקציה (עילות) ורוב בתי הבּוּנְגָּלוֹ הרעועים שבה יועדו להתחדש מתישהו. שכר-הדירה בשכונה היה זול, הסמים היו נגישים, ואווירת המסיבה ששררה בשכונה דאגה שתמיד תהיה ניידת משטרה באיזור, בעודה עוקבת אחר 'ארוכי-שיער' חשודים למיניהם. באחד מבתי הבּוּנְגָּלוֹ הרעועים והמוזנחים עברו להתגורר סטייסי ובאני, ושנה לאחר מכן – התחתנו.

montrose house
ביתם הרעוע של סטייסי ובאני, רח' פסיפיק 516, יוסטון, טקסס

אבל לא, לא היו להם חיים מאושרים.
לסטייסי היה מזג רע, וכשמזג רע מתודלק באלכוהול – דברים רעים קורים. סטייסי ובאני רבו בלי סוף בביתם המלוכלך, שעם הזמן הפך גם לביתם של המוני מקקים ששגשגו בתוך הזוהמה. סטייסי, באותו הזמן, שחה באפלה שבין השיגעון לדיכאון. בעודו מנסה ליהנות מישיבה במרפסת ביתו, אנשים שזיהו אותו כגיטריסט המעליות וביקשו חתימה העיבו על תחושת הקיום שלו, והזכירו לו שהשיא שלו – מאחוריו. באותו הזמן, סטייסי נטש כליל את הגיטרה, וכל עניינו היה נתון בסמים ואלכוהול. באני סיפרה למכר שלפני שהיא ובעלה היו יוצאים לסיבוב ברים באיזור, סטייסי היה חובש את ידו בתחבושת כדי שיהיה לו תירוץ מוכן לאנשים שהיו מזמינים לו משקה ומבקשים ממנו שינגן להם משהו.

בהתחשב בכמות התיעודים מ-1977 (לעומת שנים אחרות מחייו), נדמה כי בשנה הזו סאת'רלנד שב לדבר על ימיו במעליות ואפילו חזר להופיע. אני מצרף קישור לריאיון עם סאת'רלנד, דני ת'ומאס ו… באני. כמו כן תיעוד אודיו (באיכות לא מי-יודע-מה) נדיר של סאת'רלנד על במה, מבצע חמישה שירים לבדו עם החשמלית.
[אם יש למי מכם פרטים נוספים על ההקלטות הנדירות הללו – בבקשה, צרו קשר.]

ב-1978 – הריבים הלא-נגמרים, הסמים, האלכוהול, והתוקפנות שהפגינו הזוג אחד כלפי השני, הביאו את סטייסי ובאני לשפל חדש ביחסיהם. באוגוסט של אותה שנה, או יותר נכון – ב-24 באוגוסט – לאחר לילה ארוך של ריבים וכמובן, אלכוהול – סטייסי שב להפגין אלימות וניסה לפרוץ באופן מאיים לחדרו של בנה בן ה-15 של באני. בבית הוחזק רובה, ובאני מיהרה להביאו לפני שסטייסי יפגע בבנה. ההדק של הרובה שהחזיקה באני נסחט, בעוד הקנה היה מכוון כלפי בעלה.

51184484_2352491081694701_3888929591871406080_n.jpg
מכתב של סטייסי לאחיו, מה-22 באוגוסט 1978 (יומיים לפני שנורה ע"י אשתו). קל לדמיין את תחושת הריקנות של אדם שמרגיש שהשיא נשאר הרחק מאחוריו, והוא רק בן 33… עם קצת פילוסופיה בגרוש, שיחות על גורל והתערבות שמיימית, ואמונה יציבה בנצרות – זה הוא סטייסי סאת'רלנד.

סטייסי סאת'רלנד ספג פגיעה אנושה ודימם למוות. השוטרים שהגיעו למקום עצרו את באני, והשופט שלח אותה לכלא. ב-1981, ולאחר שהתיק נפתח למען הסתכלות מחדש ואיסוף עדויות שתמכו בעדותה, באני שוחררה מהכלא, והפכה להיות כתבת משפט. היא התחתנה שוב, והמשיכה לחיות בבית המקולל שברחוב פסיפיק מס' 516 עד שב-1987, בגיל 43, הסרטן שלח את באני לעולם הבא.

stacey tombstone.jpg

סטייסי סאת'רלנד, כמובן, לא זכה לחזות בכבוד וההערצה שהציפו את שורדי ה-13th Floor Elevators בשנות התשעים. התחייה המחודשת של תהילתם משכבר הימים העמידה את רוקי אריקסון וטומי הול במשבצת הקאלט, ובעוד שדורות חדשים לגמרי גילו את המוזיקה הנפלאה שיצרה הלהקה, היו אלו שנרעדו לנוכח ההבנה בדבר חשיבותם של 'מעליות הקומה ה-13' בדברי-הימים של עולם המוזיקה; האלבום הראשון היה גדוש באורניום מועשר, השני היה הפיצוץ, השלישי היה הנשורת – והפצצה שהייתה ה-13th Floor Elevators ממשיכה לעוות תודעות גם יובל שנים לאחר מכן.

Capture
נכון ל-2017, המקום שבו עמד ביתם הרעוע של סטייסי ובאני (מתוך Google Street View)

בחזרה לעמוד: "הקומה ה-13"

החלק הראשון: היסוד הכימי: "ממלכת-עדן"
4

החלק השני: הפיצוץ: "הביצה שהפכה לפרח"
41

3 תגובות בנושא “היפה והחיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s