שקשוקה, תופים וכוכבים: סוג אחר של חריפות

Juicy Groove – First Taste – 1978

"לדעתי, ["First Taste"] לא ניתן להאזנה… והוא הוכחה נוספת שחבורה שלמה של מוזיקאים, שצרכו מגוון שלם של חומרים מבוקרים, לא צריכה להכנס לאולפן הקלטות…"

סיפור אמיתי:
ביום שלפני היום שבו החלטתי לכתוב על אלבומם היחיד "Juicy Groove", הכנתי לארוחת-הבוקר שקשוקה כל-כך חריפה שלא אני – ובטח שלא אסיה – היינו מסוגלים להכניס לגוף. אני בדרך כלל משתמש בחלפיניו קצוץ, אבל הירקן שעובד לא רחוק ממני התחיל למכור פלפל חריף מסוג שלא הכרתי – הבנרו (Habanero). לו רק ידעתי כמה זוועות אצורות בתוך הפלפל הקטן והמעוות הזה, הייתי לוקח את 15 השקלים ששילמתי על מארז ההבנרו וקונה גרנולה או משהו גיי אחר. בכל אופן, אסיה נכנעה ראשונה. "זה סוג אחר של חריפות," ניסיתי לשכנע אותה, בזמן שאני הופך לדרקון. "זה דווקא בסדר גמו—" התחלתי להגיד וירקתי את כל מה שהיה לי בפה. עכשיו כבר הודיתי בפה לא מלא: ארוחת-הבוקר הייתה כשלון. שתיתי חצי קרטון-חלב כדי להרגיע את החך, שכבר הספיק להפוך למודל חי בקנ"מ 1:200 של החווה הסינית 1973, ובזמן שאסיה התחילה לקצוץ ירקות לסלט, הרהרתי בכמה שכל הניסיון הזה היה פתטי ומועד לכישלון מלכתחילה.

הציטוט שהקדים את פסקת השקשוקה שייך ללא אחר מאשר גארי "מג'יק" מארקר – איש ה-"Rising Sons" וה-"Magic Band" – שהחליט לשתף את האינטרנט במיני הגיגים וירקות לפני כמה שנים בריאיון שאני לא מוצא, ריאיון שבו שזר בהומור (או שלא) את התחושות שלו בעקבות ההשתתפות באלבומם היחיד של Juicy Groove, ואם לתמצת את מה שהוא מרגיש – זו בדיוק ההרגשה שמציפה את התודעה אחרי שממלאים את הגוף בדאבל מק'רויאל, צ'יפס שטוגן בפעם השישית, וחומצה זרחתית בצבע קרמל – "למה הייתי צריך את החרא הזה…", בקיצור.

GaryMarkerl
Gary "Magic" Marker

ואם זה מפתיע אתכם שמוזיקאי בקאליבר של המג'יק מארקר השתתף בפרויקט ההזוי הזה, אולי כדאי שתסתכלו שוב על רשימת הפרסונל:
יחד עם איש ה-Magic Band, תמצאו איש Magic Band נוסף – אליוט אינגבר (Elliot Ingber) – איש ה-Mothers of Invention וה-Fraternity of Man. המשיכו לקרוא ותגלו גם את מארס בונפייר (דניס אדמונטון), חלק אינטגרלי במגה-זורד שהיו ה-Steppenwolf. הקרדיט למתופף ניתן ל-Thundercloud, הכינוי של מייק קאסידי – הבן של אד קאסידי, המתופף של Spirit – שגם הוא אולי לקח פה חלק באלבום לצד בנו, לצד רון בּוּשי (Bushy), המתופף של Iron Butterfly, שניגן באלבום הזה בשיר אחד, ולצד מתופף נוסף, Guy Morell.

ed_cassidy_headshot-208x300
אד קאסידי. לא בטוח איך בדיוק הוא משתלב בדרעק הזה.

על הווקאלס תמצאו כנראה את הווירדו התורן – מייקל "ריינבואו" ניל, איש ה-"World Peace Band", מוזיקאי שחלם להיות שחקן מצליח, או לפחות מוזיקאי מצליח, ושיתף פעולה בשנים 72'-73' עם סקיי סקסון (Sky Saxon) האגדי – איש ה-Seeds, שגם תרם לאלבום הזה שלושה שירים מפרי עטו.

Capture
מייקל "ריינבואו" ניל (ימין) וסקיי סקסון

עכשיו, קחו את כל הניים-דרופינגס האלה, תנו להם תקווה, אסיד ואולפן הקלטות… ב-1978. ובאמת, ככה זה נשמע.

 

“The most horrid sound in the world, that of the once-was: alive in the past, perishing in the present, a corpse made of dust in the future.”

― Philip K. Dick , "Now Wait for Last Year" (1966)

פתטי. זו המילה הראשונה שעלתה לי לראש, בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה אחרי שגיליתי אותו בטעות לפני כשנה. ה-"אפקטים" האלקטרוניים, הטקסטים המטופשים, אווירת האיצטדיון וקול התשואות המזוייף – והעובדה שריינבואו נשמע כמו בריון עם שאיפות אומנותיות – הכל נדמה פתטי.

אז איך קרה, לעזאזל, שעברה לה שנה והיום אני מחשיב את האלבום הזה למאסטרפיס של אסיד-רוק?

נסו לחשוב על זה: קחו באסיסט לשעבר של המג'יק בנד, צרפו אותו לגיטריסט לשעבר של המג'יק בנד – וקיבלתם את האלסטיות ההו-כל-כך-קפטן-ביפטהארטית, האלמנט החמקמק שהיה חלק בלתי-נפרד מהייחוד של המג'יק בנד. על זה תוסיפו את הדרייב המטורף של Steppenwolf, וחיזיון ליסרגי שהיה למייק קאסידי שגרם לו להפטר לחלוטין מן המצילות במערכת התופים שלו – וקיבלתם אנרגיה טהורה, בלי שום שאיפות מתקדמות, בלי שום נאמנות להווה ולעתיד – רק רוק'נ'רול בצורתו הטהורה ביותר. וכמו שריינבואו צורח בסוף צד א':

We Play Rock 'N' Roll For A Livin' – That's All We Do!

וריינבואו, כמו שהסתבר לי לאחר מכן, הוא הכוכב האמיתי של האלבום הזה. הוא עושה את זה כל-כך רע שהוא עושה את זה טוב, טוב מאוד – ומה זה אם לא רוק'נ'רול? הוא לא נח, והקול שלו כל-כך מרגיש כל-כך מחוספס שאפשר לשייף עליו יהלום; וזה, בעקרון, בדיוק מה שקרה כאן: שלושת השירים שסקיי סקסון תרם כאן – “Starry Ride”, “Drums Stars & Guitars” ו-"I'm In Love With Life" – הם כנראה הרצועות הטובות ביותר באלבום. אז למי איכפת מהתשואות המזויפות, ה-"What's up Hollywooooood?!", הגרופיות הדימיוניות, וכל השאר?

ולמקרה שתהיתם, ככה זה נשמע עם סקיי סקסון:

וכמובן – איך לא, בעצם? – שהאלבום הזה נכשל מסחרית, אחרי שיצא במקור בלייבל Payola Records בתור picture disk מוזר ששווק בין שתי חתיכות של נייר דק – מה שאומר, בין היתר, שכנראה לא תמצאו את האלבום המקורי במצב טוב. לאחר 19 שנים, האלבום יצא שוב בגרמניה – על דיסק, בהוצאה לא רשמית של Golden Classics Rebirth – לייבל גרמני קטנטן שהוציא ב-1997 חמש הוצאות לא רשמיות ונעלם. אני מחזיק את ה-LP הלא רשמי של Gatica, ואפשר להגיד על ההוצאה הזו דבר טוב אחד – זה לא picture disk. שיהיה. למי איכפת? אני גם ככה נהנה.

ב-1980 – ריינבואו, אד קאסידי, מארס בונפייר, מג'יק מארקר ולאון רובינהולד (Outlaw Blues Band)- התאחדו כדי להוציא אלבום נוסף, הפעם תחת השם Rainbow Red Oxidizer בלייבל BOMP. אבל הפעם הסיפור היה שונה – זה הרגיש כאילו הלייבל ביקש מהם לבדוק את לוח-השנה ולהתחשב בממצאים. גאד-דמיט. לא שווה התייחסות, לצערי.

בכל אופן, סוד ההצלחה של "First Taste", מבחינתי, הוא חוסר ההתחשבות בזמן ובמרחב – האלבום הזה הוא אצבע משלושת אחת גדולה על כל מה שקרה ב-1978 ויקרה ב-1979 ואילך.
זין שעיר ב-Lo-Fi.

הרהורים מזן ה-'למה בכלל לטרוח' הופכים להיות תכופים יותר ויותר, כך מסתבר, ככל שהשנים חולפות. אבל, אם אתם חושבים שזה היה הכשלון הראשון שלי בזירת השקשוקה, אתם טועים – היו רבים, גרועים ומוזרים יותר לפניו; ויהיו גם אחריו, לעזאזל – זה באמת היה סוג אחר של חריפות!

לשמיעה נוספת של האלבום:

JuicyGrooveside1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s