קשה לשליטה: קיץ 71' וסופה המפואר של תקופה

Grateful Dead – 07/08/71 – Golden Hall, San Diego

ההופעה הזו היא אחת האהובות עליי ביותר; וזה לא רק בגלל הצליל החד או הסיפור על ההקלטות האבודות – אלא יותר כי מדובר באחת ההופעות הכי טובות מאחת התקופות הכי מעניינות בתולדות הדד – קיץ 71' – עליו נדבר בהמשך. כשחושבים על זה, 1971 היא השנה הכי קשה לפיצוח בשני העשורים הראשונים ללהקה: זו שנת מעבר מובהקת, מעין פשרה בין הג'ונגל שלפני והמסבאה שאחרי. ככה זה כשמסתובבים יותר מדי עם קרוסבי, סטילס ונאש; ובתחילת 1970 הדד בחנו את האלמנט ההרמוני שנוצק הישר אל תוך השירים של ה-Workingman's Dead ואז גם ל-American Beauty. הלהקה החלה לנטוש אט-אט את הפסיכדליה האקספרימנטלית שהגיעה לשיאה ב-69' לטובת הקאנטרי-רוק, שירים מוּבְנים יותר ומשופעים בהרמוניות קוליות, ועקב כך 1970 הפכה לשנה גדושה יחסית בהופעות אקוסטיות. כלומר, היה ברור שהלהקה מתחילה לגשש לכיוונים אחרים, אך עדיין לא נטשה לחלוטין את הניסיוניות והג'אמים הארוכים, וכך היא המשיכה לגלוש אל תוך 1971.

בחודש השני של 1971, לעומת זאת, נכפתה על הלהקה עזיבתו של מיקי הארט, ביוזמתו ומרצונו שלו – כמעט שנה לאחר שאביו (לני), המנהל הפיננסי של הלהקה, גנב 155 אלף דולרים מכספי הלהקה ונעלם אל האופק. מיקי לא יכל לשאת את הבושה והותיר את הלהקה עם רק חצי אחד משדוני הקצב, ביל קרויצמן. על רקע העזיבה של מיקי והשינוי בכיוון האמנותי התרחש דבר אחר, עגום הרבה יותר: דעיכתו של רון "פיגפן" מקרנן. בריאותו התרופפה ומראהו רב-ההוד של אמן הבלוז הלך ונכחש עם כל חודש שעבר, וכבר לקראת קיץ 1971 פיגפן ישב אמנם בעמדת הקלידן אבל לא באמת היה ניתן לשמוע אותו. רק מדי פעם בפעם עלה לבצע את אחד השירים שלו עם ובלי המפוחית. יעברו כמה חודשים לפני שדונה ג'ין גוֹדשוֹ תעשה את דרכה אל אחורי הקלעים לאחר הופעה, ותציג את בעלה, קית', בתור מועמד לאייש את עמדת הקלידן של הלהקה, אליה קית' יכנס באוקטובר של 1971 וימצא את עצמו עמוק באורגניה של הדד של 72'-74', באירופה ובכל חלקה הצפוני של יבשת אמריקה ביחד עם אשתו (שבתורה תטרח להחריב כל ביצוע ראוי של Playin' in the Band).

19710924_0559.original.jpg
ה-Grateful Dead, תמונה שצולמה ב-24 בספטמבר 1971. מימין לשמאל: בוב וויר, פיל לש, רון "פיגפן" מקרנן, ביל קרויצמן וג'רי גרסיה.

הווה אומר, מרץ ועד ספטמבר של 71' הציגו את הגרייטפול דד בתצורתם המצומצמת ביותר: גיטרה-גיטרה-בס-תופים; ללא קלידן וללא פרקשניסט, כאשר מדי פעם פיגפן מוצא את הכח כדי לעלות על הבמה. בסוף הקיץ פיגפן יכנס לטיפול בבית-חולים שימנע ממנו לחזור לבמה במשך שלושה חודשים, וכשהוא יחזור – הקול שלו כבר לא ישמע כמו שהוא נשמע לפני כן. מכאן, שקיץ 71' מציע את הקול המיוחד של פיגפן הדגול בפעם האחרונה, והוא עושה את זה באופן שומט לסתות.

Capture
רון "פיגפן" מקרנן של 1971 (ימין) לעומת 1966 (שמאל)

בעצם, כל מי שלמד להעריך את האורגניות של הלהקה (והרי כמה להקות נשמעות כאילו חבריה באמת מקשיבים אחד לשני ונטמעים אחד בתוך השני באופן כל-כך טבעי ומושלם?) אולי ימצא את עצמו מעט סקפטי אל מול הרכב כל-כך חסר. ואם חששותיו הם שהדברים נראים ונשמעים אחרת – הרי שהוא צודק – אבל מדוע שזה יהיה דבר רע? אין שיר שהדד ביצעו פעמיים אותו הדבר, והקשבה להופעות מהתקופה הנ"ל, ובמיוחד להופעות מחודשי הקיץ של 71' תלמד כל דד-הד בר-דעת (שכבר הספיק להכיר את האספקט האורגני של הלהקה) שלדד היה עוד שכבת אופי שקשה שלא להעריך ולהעריץ – גמישות וסתגלתנות – ומכאן שהתצורה המיוחדת הזו היא הסיבה לסאונד המיוחד של אחת התקופות הכי מעניינות בהיסטוריה של הדד; ובדיוק בתצורה הזו, הדד עולים על הבמה בגולדן הול, סן דייגו, בערב ה-7 באוגוסט 1971.

19710807-3.5x7.75.jpg

ואולי לפני כן, כמה מילים על דיקס פיקס #35 ודיקס פיקס בכלל, למי שלא מכיר: אם תבקשו דיקס פיקס מאדם רנדומלי באינטרנט, רוב הסיכויים שתקבלו תמונות מוזרות של איברי מין זכריים. לעומת זאת, כל דד-הד וירטואלי ישמח למשמע השאלה הזו וברצון ישיב, "כמובן! איזה מספר?"
"דיקס פיקס" (Dick's Picks) הייתה סדרה של הוצאות רשמיות של הופעות חיות שנבחרו בקפידה על-ידי האוֹצֵר של הופעות הדד, דיק לאטבאלה, חלפן הקלטות בכיר ומכר של הלהקה החל משנתה הראשונה – 1965. החלק הראשון בסדרה יצא ב-1993, ולמרות שדיק הלך לעולמו ב-1999 – הסדרה המשיכה עד 2005 בעזרתו של דייב למיוּ, שקיבל על עצמו את התפקיד לאחר מותו של דיק. דייב המשיך את הסדרה המבורכת עד לחלק 36 – ולאחר מכן הוחלט לעבור לסדרה חדשה בשם "Road Trips" שהמשיכה עד 2011, אז דייב לקח את המושכות והוציא ב-2012 את החלק הראשון של Dave's Picks, סדרה שממשיכה עד לימינו אנו.
אגב, לפי ריאיון שנערך לא מזמן עם דייב, כבר יש תכנית ברורה לגבי ההופעות שתצאנה באופן רשמי במשך 22 (!) השנים הבאות.

בחזרה ל-2005, שם נמצא את חלק מס' 35 בסדרת דיקס פיקס, אחד לפני האחרון בסדרה. דיקס פיקס 35 מורכב בעצם מההקלטות שניתנו לקית' בשנת 1971, קצת לאחר שהצטרף באופן רשמי ללהקה, כדי שיאזין להן וילמד את הרפרטואר בטרם יעלה על הבמה ביחד עם הדד. לא ידוע אם קית' הקשיב להקלטות האלו או לא – אבל מה שבטוח, הוא שההקלטות האלו שכבו במשך כמעט 34 שנים בבית-הסירה של הוריו של קית' באלאמדה (Alameda). אלו היו אחיו של קית', בריאן, ובנו שלו ושל דונה – ציון (Zion) – שמצאו זמן כדי לנקות את הסירה הישנה והקופסא נתגלתה. הטלפון לדונה לא איחר להגיע; והיא בתורה הזדרזה לעדכן את דייב הנדהם בחדשות.

בין החומרים שהיו בהקלטות, ניתן למצוא את ה-28, ה-29, וכן את ה-24 באוגוסט שלא מופיעה בדיקס פיקס 35 במלואה, לעומת ההופעה הנוספת – ה-7 באוגוסט 71' שדווקא כן נמצאת כאן במלואה ובמלוא הדרה. מובן מאליו שתנאי השימור של ההקלטות ששמן נודע ב-"רבים" לאחר מכן כ-"The Houseboat Tapes" לא היו אופטימליים, ואמנם חלק מהשלל היה פגום עד כדי מוות; אבל מסיבה מסיומת ההופעה הזו השתמרה במלואה – והסאונד כאן הוא מהחדים והברורים ביותר ששמעתי מ-1971. אפשר לשמוע בבירור כל כלי וכלי בנפרד, וחוץ מזה – זה ה-SB היחיד (!) שיש לנו מקיץ 71'.

ערב ה-7 באוגוסט 1971 נפתח קצת אחרי 20:00 עם ביצוע חורך ל-"Big Railroad Blues" של נוח לואיס (1928), וכבר כאן אפשר לשמוע את ההבדל בסאונד של הדד: המרחב שנוצר עקב היעדרות הקלידים מכוסה במלואו על-ידי הבס הבשרני של פיל, ולמרות שבובי קצת חלש במיקס כאן – הוא בכל מקוםף אם שמים לב. ביל, על תקן האשך הטמיר, מדהיר את הרכבת מעל גשרי הברזל של ארה"ב הישנה והטובה, וג'רי – פאקינג ג'רי גרסיה, בנאדם, מה עוד אפשר לבקש? השיר השני עולה בדמות ביצוע נפלא ל-El Paso של מרטי רובינס, וג'רי פשוט מפוצץ כאן את החלל בליקס רטובים במיוחד, שעולים ויורדים על גופה השחום של פלינה… בזמן שבובי שר כמו שבובי יודע לשיר את שירי המערבונים שהוא אוהב אז מגיע מר. צ'ארלי של פיגפן, ובלילה של בלוז וגרוב מתגבשת לכדי ביצוע מופת והופעה מוערכת של פיגפן האדיר שעוד יואיל לחזור בהמשך. מיד לאחר מכן אנחנו זוכים לביצוע מצוין ל-"Sugaree" המשתקשקת של ג'רי, שאמנם הוא לא משתווה ברמתו לביצועים המאוחרים יותר של 72'-77' עם קית' אבל כמו שאמרנו, שונה אבל מיוחד.

מיד הלהקה עוברת ל-"Mama Tried" של האגארד, ועם כל הגבריות של האגארד – בובי פשוט יודע לעשות את השיר הזה עם החספוס הווירי הכל-כך אופייני לו. טוב, נכון, אין מה להשוות. "Bertha" שאף אחד לא רוצה בקרבתה מפציעה בדמות ביצוע מאוד אנרגטי שבקלות היה יכול לפתוח את הסט הראשון, ואז פיגפן עושה מאמץ נוסף ועולה עם "Big Boss Man" שיגרום לכל אחד להרים טלפון לבוס שלו ולשלוח אותו להזדיין. משם לארץ המובטחת של צ'אק ברי, ובובי כרגיל ניילס איט, וגם כאן ממש-אבל-ממש מרגישים בהבדל כשפיל ממלא עם הבס שלו את כל החלקים אותם הפסנתר של קית' ימלא כשיגיע תורו.

ואז, "Hard to Handle".
שמעתי כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, והתלהבתי בערך מחצי מהם; אבל הסיפור כאן הוא שונה. לא יהיה מספיק להגיד שזה הביצוע הכי טוב לשיר הזה בהיסטוריה הקצרה שלו ברפרטואר של הדד ולמען האמת אני מרגיש את הצורך להתייחס לכל האלמנטים שמרכיבים אותו; החל מפיגפן שמשפריץ גרוב והופך את הביצוע הזה לפצצה של מוג'ו מזוקק, בובי, שכאמור, חלש במיקס – אבל ניתן לשמוע את המסעות אליהם הוא יוצא בג'אם שבמרכז השיר, וביל שמתפיח את המפשעה תוך כדי שהוא שומר שהמכנס לא יפול; ועל רקע כל זה אנחנו מקבלים מנות מוגדלות של פיל וג'רי. תשמעו שוב את הקטע הזה. פיל הוא לא בסיסט רגיל ולעזאזל, זו לא עבודת בס רגילה. לקראת סוף הג'אם המטורף הזה, הבס הפריך של פיל מתחילה לתפקד כגיטרת ליווי (!) לג'רי, שלוקח את הג'אם הזה שנתיים אחורה לפראיות האצילה של 69', וכל זה הופך את "Hard to Handle" של השביעי באוגוסט 1971 לאחד מקטעי הלייב הכי טובים ששמעתי בחיים. אלוהים, זו קלאסיקה!

מיד לאחר מכן, למקרה שיש לנו מקום לעוד קצת ריגוש, מגיע "Cumberland Blues" אדיר שממשיך ל-"Casey Jones" בתצורה הזויה אבל חביבה בדרכה שלה, ומשם הסט הראשון ממשיך לשיר האחרון שבו – "Truckin'" של קצת יותר מעשר דקות, שבהתאם לכמעט כל שיר בהופעה הזו, מספק לנו זוית ראיה שונה ומסקרנת.

הסט השני נפתח עם "China Cat Sunflower" > "I Know You Rider" מיוחד וטבעי, שממשיך ל-"Next Time You See Me" בביצועו האחרון של פיגפן להערב, לצערנו. "Sugar Magnolia" מחויך וקיצי ממשיך להאגארד נוסף, "Sing Me Back Home", בביצוע מרחף ומשום מה פה קשה שלא להתגעגע לביצועים הגדולים עם קית' ודונה. הקאנטרי-רוק חוזר עם "Me & My Uncle" ועם צליל מאוד טיפוסי להופעה הזו, ומכאן הדרך מאוד קצרה ל-"Not Fade Away" > "Goin' Down the Road Feelin' Bad" בביצוע נפלא שממשיך לג'אם קצר ועדין לפני שהסנדוויץ' נסגר עם NFA נוסף. קשה שלא לרצות עוד וההדרן מגיע בדמות "ג'וני ביגוד והלבשה תחתונה" אנרגטי של צ'אק ברי ולילה טוב.

בסופו של יום, ה-07/08/71 היא מסמך חשוב בתולדות המוזיקה; מסמך שמציג את פיגפן בגדולתו בפעם האחרונה, לצד הרכב מצומצם ובעת של שינויים אמנותיים. זו הופעה מהנה בטירוף שמספקת הצצה לתקופה קצרה בהיסטוריה של הלהקה שלא הייתה לפני ושלא תחזור לאחר מכן, מעין פשרה שבין 69'-70' ו-72', עם כל הטוב שבזה. Dick Pick's #35 קשה מאוד להשגה היום, והמחיר לעותק עלול לעלות הרבה יותר ממאה דולרים; ההופעה עצמה לא קיימת ב-Relisten, מה שהפך אותה למעין סוד שמור בין מרחיקי הלכת של דיקס-פיקס וחובבי 1971, וכסוד שמור היא ממשיכה שלא להופיע ביו-טיוב בגרסתה המלאה. נו, ניחא. אתם יודעים לאן ללכת בכל מקרה, נכון? "I can give you what you want, but you got to come home with me", אבל לא באופן שפיגפן התכוון עליו, גאד רסט היז סול.

image5105.jpg

תגובה אחת בנושא “קשה לשליטה: קיץ 71' וסופה המפואר של תקופה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s