מעשה בחמישה חיילים

Monks – Black Monk Time – 1966

1965, גרמניה.
קצת יותר מעשרים שנים לאחר סיום מלחמת-העולם ה-II, ובעיר קלן המתחדשת חמישה חיילים אמריקאים מחיל המצב שבגלנהאוזן (Gelnhausen) עומלים במרץ על הרכבת גורם היסטורי; גורם שעתיד לחזות וגם להשפיע על הצבעים שבהם יצבע העולם בעידן המלחמה הקרה. כמה חודשים עוברים, ובחודש מאי של 1966, תכניתם של חמשת החיילים יוצאת לפועל; הפצצה קורסת החוצה כפי שנחזה למרות שסביר להניח שאותם חמישה חיילים לא צפו מראש את גל-ההדף שיתלווה לבסוף לפרי-יצירתם האפל והמחוצף; אבל מה שבטוח – הוא שבינתיים – הכל קורה לאט. לאט מדי. בגרמניה מוכת הביטל-מאניה, בה המזרח והמערב ייצגו כל אחד את עיקרי המאבק הקר על קצה-המזלג, התחילה להתפשט התרכובת התרבותית המכילה את הזרעים לעתיד לבוא: הזרעים לפסיכדליה ניסיונית, לקראוטרוק, ובסופו של דבר – ל-Pאנק. ולמרות זאת, ב-1966 לא הרבה ידעו בכלל שהוטלה לה פצצה בסדר גודל כזה.

~~~

גארי ברגר נולד ב-7 ביוני 1942. 18 שנים לאחר מכן הוא סיים את חוק לימודיו בתיכון במידג'י – Bemidji באנגלית – שם העיירה המושלגת שאמור לעורר גלים והדים במוח של כל מי שצפה בעונה הראשונה של Fargo. עם כל ה-Yahhh שבעולם הוא החליט להתגייס לצבא ארה"ב באופן מיידי, ועם כל ה-Yahhh שבעולם הוא קיבל את ההצבה בגרמניה, וכן את הג'וב הנחשק – נהג משאית דלק (מממ… בית נבאללה?) וכראוי לכל ג'ובניק טיפוסי – גם לו היה הרבה זמן פנוי. שלוש שנים לאחר מכן, התחיל להתחשק לו קצת לשבור את השגרה המשעממת של הג'וב הזוהר, ומה אתם יודעים – הוא מצא עוד ג'ובניק משוגע בדיוק כמותו – דייב דיי – וביחד הם הקימו את הצמד Rhythm Rockers. עם הזמן הצטרף ג'ובניק משוגע נוסף בשם לארי קלארק והאורגן שלו, ולאחר מכן עוד בחור מערב-גרמני בשם האנס (שם משפחה, מישהו?) שאייש את עמדת התופים. לא זמן רב לאחר מכן, הצטרף אדי שוֹ, בסיסט ג'אז מוכשר שהתקבל ללהקה לאו דווקא כי היה בסיסט מנוסה, אלא פשוט – כי היה בסיסט וזה מה שהם היו צריכים. ביחד, הם יצרו את חמשת ה-Torquays, שם שהתקבל בעקבות להיט-הענק של ה-Fireballs אותם ברגר העריץ.

הקווינטט הופיע וחרך במות בבתי-חולים ושאר מוסדות סיעודיים עם קאברים לצ'אק ברי, וקצת לאחר מכן הם התחילו להופיע במקומות בילוי מסביב לחיל-המצב. באחד מן המקומות האלו, ה-Maxim Club, סוכן כשרונות גרמני (תיכף תראו לפי השם) בשם האנס רייך שכנע את ארבעת ה-GIs להשאר בגרמניה לאחר שיגיע תום תקופת השירות הצבאי שלהם עם הבטחת עבודה. האנס המתופף פרש בינתיים מן הלהקה לענייניו הגרמניים ובמקומו הגיע בוב רוז ועוד בחור בשם זאק, שפרשו במהרה עקב העובדה שהשחרור שלהם יועד לתקופה מאוחרת הרבה יותר מזו של רביעיית הליבה, וכך נוספה הצלע החמישית בעזרת תושייתו של האנס הסוכן – רוג'ר ג'ונסטון – והמחומש הזה הוא-הוא שישרוד את תקופת שרידותה הקצרה והמופלאה של המפלצת העתידה לבוא. בינתיים, ב-1964, ברגר הצליח להתארגן על אולפן קטן בהיידלברג, ושם הקווינטט הקליט סינגל שנקרא "There She Walks".

capture.jpg
The Five Torquays, 1964

צד א' של הסינגל היה בעצם חומר מקורי של ברגר ודיי מימי ה-Rhythm Rockers הבודדים, ונכון, קצת קשה לחזות דרך הסינגל את גדולת-האמת שתבוא בהמשך, אבל אפשר להתחיל לזהות אלמנטים מרכזיים שיהפכו למנת-חלקה של הלהקה שתוקם, ומנת-האושר שלנו אנו. בצד ב' חמשת ה-Torquays הקליטו את "Boys Are Boys" ו-500 עותקים נשלחו להדפסה לקראת סוף 1964, 500 עותקים שנמכרו על-ידי קלארק בהופעות החיות של ה-Torquays.

שנת 1965 נפתחה עם מעבר לשטוטגארט, אבל לא סתם מעבר – החמישייה עברה להתגורר ב-Rio Bar, וניצלו את המקום והפסיליטיס כדי להמשיך להתאמן ולפתח את הסגנון המיוחד שלהם; מה לעשות, החבר'ה התחילו להשתעמם מהמבנה הקלאסי של הרוק הקלאסי (אז הוא עדיין לא היה קלאסי) והתחילו לחקור פינות מוזיקליות יותר אפלות בעזרת מקצבים שבטיים שעזרו לצמצם את המרחב המלודי – מה שהשאיר מקום לפיתוח האספקט הניסיוני שנוצל היטב במרחב שהתפנה; וכל הבלילה הזו התמלאה בצרחות, פידבק, דיסטורשן ובאנג'ו מחושמל בעל שישה מיתרים. פאקינג 1965! 'מה לעזא – ' התחלתם לשאול, אבל אתם תראו ותשמעו – זה בסך הכל תיאור די סטנדטי להנדסת מוזיקה שלא הייתה קיימת לפני כן, ושום וכלום לעומת מה שעוד יבוא בהמשך.

וההמשך – ההמשך הגיע בדמות קבוצת ייעוץ ניהולי מן הדגם הגרמני עם מושבי העור, ורגע לפני שאתם מפהקים – הקבוצה הניהולית הזו, שהחתימה את ה-Torquays, היא זו שעזרה להם להפוך למפלצת האמיתית שהתחבאה מתחת. עם הנהלה חדשה, החמישייה התחילה להרגיש באמת מקצועית, ואם יש דבר שיכול לגרום לכל אחד להרגיש מקצועי, זה ציוד; תיבת פאזז (1965!) ו-Wah Wah, תופי טום-טום כפולים, ובאנג'ו בעל שישה מיתרים עליו דיי קיבל את החזקה. ב-1965 החמישייה הקליטה כמה חומרים כדי לשלוח ל-Polydor, אבל הלייבל לא רצה לתת להם חוזה הקלטות לפני שהלהקה תופיע ב-Top Ten Club, המקום שבו הביטלס עשו היסטוריה שלוש שנים קודם לכן. הלהקה המשיכה להשתפר בקדחתנות תוך שהשאיפה לקצב ואנרגייה רצחניים התחזקה – בעוד שכל הכלים היו מוכווני הנגנה וקצב. "אם אחד מאיתנו לא היה תורם לקצב," אמר שוֹ בריאיון מאוחר, "אז הוא לא היה חלק מהצליל של ה-Monks."

TheMonks.jpg
המונקס, 1966. מימין לשמאל: דייב, גארי, רוג'ר, לארי, אדי

אה, כן.
במהלך 1965, שנת השינויים והשיפורים, כמובן שגם התקבל גם שם חדש – בהשראת אביו הכומר של קלארק. מוזיקאים אחרים היו מסתפקים כנראה בשם, אבל ה-Monks, שהיו מוזיקאים מזן אחר, רצו את כל החבילה (יחד עם דרישות ההנהלה, כן?): לכל אחד מהם נתפרה גלימת-נזיר שחורה, קשר-החבל המיוחד לכל אחד, וכמובן – התגלחת שחשפה פיסות קירחות מראשי המטורפים שהיו ה-Monks. יותר מכך – ההופעה הנזירית לא התקיימה רק על הבמה, אלא גם מחוצה לה. עכשיו, תבינו – זה לא היה מראה טיפוסי בקרב להקות הביט בנות-זמנם של ה-Monks, ובאירופה של אמצע שנות השישים – להקה שחבריה לא מטפחים פטרייה ביטלסקאית הייתה מעוררת חשד באופן מיידי. חשד וסקרנות – הילה של מיסתוריות אפפה את החמישייה, והדיכוטומיה הזקנה-צעירה לא איחרה מלדבר בשתי קולות; הצעירים, באופן טבעי, נמשכו אחר האקצנטריות האפלה של הנזירים, ואילו המבוגרים – איך לא, הזדעזעו מתחת לסוודרים המהוגנים שלהם, ואפילו האשימו את החמישייה בחילול הקודש. וכך, עם שם ומוניטין שצברו תאוצה מפוקפקת, הפולידורים החליטו לתת לנזירים הזדמנות.

 

שעת הנזיר השחור

בנובמבר של 1965, הנזירים נכנסו לאולפן בעיר קלן (Cologne) ועשו היסטוריה. אבל היסטוריה קשה לעשות מבלי להתאמץ, וה-Monks, שהופיעו בערבים לצד ביל היילי והשביטים שלו, היו צריכים להתעורר מוקדם בבוקר ולנצל את זמן האולפן – ליטרלי, רוק מסביב לשעון. אתגר נוסף היה מנת-חלקו של מפיק האלבום, Jimmy Bowien, שקצת התקשה לתפוס את האקוסטיקה המצווחת של ה-Monks על ארבעה ערוצים, ולכן חברי הלהקה היו צריכים לנגן בפינות שונות בחדר האולפן, כאשר כל אחד נמצא מאחורי מחיצה מבודדת-קול משלו.
במרץ של 1966, האלבום היה סגור וחתום ופולידור שחררה אותו תחת השם "Black Monk Time" ביחד עם הסינגל "Complication".
במרץ של 1966 נוצרה התבנית ל-Pאנק רוק.
ואם כבר בתבניות עסקינן, אז 'בית-פזמון-גשר' – לא במנזרנו. הליריקה, שנכתבה, להזכריכם – על-ידי חיילים בצבא האמריקאי – הייתה מאוד אנטי-מלחמתית וככזו היא הציגה תמונת-פאראנויה מצמררת של מלחמת וייטנאם, יחד עם ערבוביה של שירי אהבה בדגש על שנאה, ועוד קצת ביקורת חברתית און טופ. 1966, כן? המסרים הליריים זעזעו כמה אמריקאים והאלבום לא הופץ ונמכר בכלל בארה"ב של 1966.

monks-posed.jpg

בגרמניה, לעומת זאת, האלבום עזר קצת להאיץ את השם והמוניטין של ה-Monks בקרב יודעי-דבר.
המבורג של 1965 הייתה כמו כל עיר גדולה אחרת; מצד אחד, הילדים הטובים אהבו את הביטלס וחרשו את נשמות-הגומי שלהם עד לכדי אין-אונות, בעוד שבצד השני של העיר, ביב-שופכין אחד גדול של זנות, סמים, וברנשים מפוקפקים – ה-Monks היו מפוררים מוחות עם הגישה האנטי-מלודית, המראה המסתורי, ומסך קיטור שנפרש כדי ליצור ריחוק מאתגר בין הלהקה ובין הקהל המסוקרן של מערב-גרמניה, אותו הם חרשו באולמות ובברים לאורך מסע הופעות מייגע בן חצי-שנה (!). אבל אתם יודעים איך זה – כל תלמיד בחוג למדעי-החברה יגיד לכם שהווירדוס תמיד יהיו המיעוט – ומכירות האלבום לא נסקו במונחים הפולידוריים המקובלים. כשלון, יותר נכון. כשלון שהניע אותם לבקש מה-Monks להתמקד בסגנון רך יותר. ליתר דיוק, אמרו להם ליצור משהו בסגנון של Yellow Submarine. ולמרות הסלידה הברורה מאליה של חברי-הלהקה, דיי דווקא החליט למנף את הרעיון וליצור שיר שהוא לדעתי אחד מפסגות היצירה של הלהקה – "Cuckoo", אותו הם הקליטו בהמבורג ביחד עם "I Can't Get Over You".

את ה-"להיט" החדש, Cuckoo, הלהקה לקחה איתה לתכנית הטלוויזיה "Beat Club" וגם לרדיו, מה שעזר קצת למכירות. אזרחים מזרח-גרמניים ששמעו את השיר בתחנת Radio Luxemburg מצאו בלהקה עניין, ומכתבי מעריצים התחילו להגיע מעברו השני של מסך הברזל. למרות זאת, שירת הקוקיה הפך לשירת הברבור של הלהקה בקרב הקהל הגרמני, שהרגיש שהנזירים קצת מיצו את העניין, והלהקה שמה פעמיה למסע הופעות בן שבועיים בשוודיה, שם הם גם זכו להופיע בתכנית טלוויזיה.

בפברואר של 1967 הנזירים חזרו לגרמניה וגילו שפולידור לא הסכימו להפיץ את האלבום בארץ מולדתם, ארה"ב, עקב התכנים האנטי-ממסדיים שבאלבום, ויותר מכך – יועץ להם להתחיל לתכנן מסע הופעות בלא אחרת מאשר וייטנאם עצמה (!) ואולי גם לשקול אימוץ של גוונים פסיכדליים בסינגל השלישי של הלהקה, מה שיכול להגדיל את קהל היעד של הלהקה. הנפשות המאוכזבות והפגועות שהרכיבו את ה-Monks של 1967 קיבלו זריקת עידוד מסוימת מצד הפולידוריים, שהבטיחו לשחרר עוד שני אלבומים של ה-נזירים: Silver Monk Time ו- Gold Monk Time. ספויילר: זה לא יקרה.

Capture.JPG

הסינגל השלישי והמעט עצוב של הלהקה, בעל השם האירוני "Love Can Tame the Wild" בצד א' ו-"He Went Down to the Sea" בצד ב' הציג להיסטורייה חיה פצועה שאולי שומרת על אצילות פראית מסוימת, אבל היא בכל זאת צולעת; הבאנג'ו החשמלי נעלם, הקול היפה של ברגר רוסן ונכבל, האורגן המטורלל של קלארק הוחלף בפסנתר, תיזמור מחושב ופאקינג חצוצרה. 1967 חלפה לה והנזירים הצולעים מצאו את עצמם בחודש מאי לצד ענקי-עתיד בדמות ה- Jimi Hendrix Experience, אבל האכזבה הלכה וטיפחה מתח בין חברי-הלהקה. דיי לא סבל את העובדה שלרפרטואר החי של הלהקה נוספו קאברים, וברגר וג'ונסטון היו הראשונים לנטוש את הפרסונות הנזיריות שהיו בעצם החותם הויזואלי שעשה את הנזירים למפלצת שהייתה ה-Monks, וכל זאת לטובת בגדים צבעוניים אה-לה סרג'נט פפר. ועדיין, זה היה רק קצה הקרחון: מסע ההופעות המתוכנן של הלהקה בוייטנאם הלך והתקרב, והנפשות לא היו רגועות; הם שמעו על איזו להקה שם שהתפוצצה ביחד עם רימון שנזרק על הבמה, ובאופן טבעי, לא ממש התלהבו מהרעיון להגיע לטיסה שלהם בנמל-התעופה של פרנקפורט. וכך, בספטמבר 1967, יום אחד לפני הטיסה, ברגר הודיע ללהקה שקלארק חזר לטקסס, וג'ונסטון – שבדיוק קרא על נזירים בודהיסטים שהקריבו את חייהם באש, האמין של-Monks מצפה גורל דומה באם יחליטו להגיע למגרש האחורי של צ'רלי, ופרש גם הוא. ללא מתופף, פירוק הלהקה לאחר מכן היה בלתי-נמנע. בחזרה לבמידג'י?

מצחיק לחשוב על העיירה המנומנמת אחרי כל האקשן הנזירי בגרמניה, אבל המציאות בדרך-כלל מצחיקה; וגארי ברגר מצא את עצמו בחזרה במינסוטה, בתור סטודנט על מלגת חייל משוחרר באוניברסיטת במידג'י. לאחר מכן ברגר מצא עבודת-כפיים בתור חופר בורי-שופכין, ואם חושבים על זה, ועם מעט סבלנות לאוף-טופיק – יש מצב שמודל חייו של גארי ברגר דומה מאוד למודל דור ה-Y שלנו בישראל: תיכון, צבא, לימודי תואר שלא נותן כלום, ואז לאחר מכן מגיעים לעיקר – עיסוק בחרא. את גארי, לעומת זאת, זה לא הרתיע באותה תקופה – "אהבתי את העבודה הזו," הוא מספר, "… שם למטה בבור עם את." לאחר מכן, גארי שלנו מצא עבודה במחלקה למשאבים טבעיים בתור מפיק סרטים ופרסומות, ולבסוף פתח אולפן הקלטות קטן ששימש את סצנת המוזיקאים הלוהטת של צפון מינסוטה.

 

בחזרה לבמה

האלבום יצא פעם נוספת בגרמניה, ב-1979, שוב בהוצאת פולידור שחזתה בביקוש ההולך ותופס תאוצה. אמנים מוכרים החלו לספר על כמה שהאלבום תפס מקום מרכזי בהשראה ליצירתם, והסטוריונים החלו לדבר על האלבום, שהוקלט ב-1965, כעל הזרע שממנו צמח יער שלם של Pאנק, גאראז', פסיכדליה וקראוטרוק. השמועה עברה מפה לאוזן, והאלבום בוטלג ברחבי אירופה, אבל תעבורנה עוד 15 שנים לפני שהאלבום יודפס שוב, וב-1994 האלבום יצא שוב בגרמניה, הפעם בפורמט דיסק ותחת Repertoire Records. שלוש שנים לאחר מכן – ו-31 שנים (!!!) לאחר שהוקלט, האלבום הופץ בפעם הראשונה בארה"ב, תחת הלייבל Infinite Zero.

שנתיים לאחר מכן, ב-1999, ובעקבות ההתעניינות הגדולה במפלצת שהייתה ה-Monks, יצא האוסף "Five Upstart Americans" שאיכלס דמואים מוקדמים וכן את שני הסינגלים של חמשת ה-Torquays. ופתאום, 32 שנים לאחר שעלו על במה ביחד, נקראו חמשת החיילים להתייצב ב-Cavestomp השנתי שבניו-יורק, לצד ה-Chocolate Watchband וה-Standells. החמישה עלו (יחד עם חיזוק צעיר) בתלבושות הנזירים המיתולגיות – הגלימות, קשרי-החבל, ואפילו התספורת – לא שברגר היה צריך אותה, הוא היה שם כבר קירח גם ככה. ההופעה הונצחה בשנת 2000 באלבום "Let's Start a Beat – Live from Cavestomp". ברגר, כמובן, כבר לא היה יכול להגיע לפסגות הווקאליות שאליהן הגיע ב-1966. אבל מה לעשות? ה-Monks המקוריים התאחדו בפעם האחרונה ב-2004 בלאס-וגאס, אך לצערנו בהמשך אותה שנה ג'ונסטון נפרד מן העולם בעזרתו האדיבה של סרטן-הריאות. ב-2006-2007 שאר הלהקה הופיע כמה פעמים בגרמניה ובאנגליה לפני שהם הודיעו שוב על פרישה. ב-2008, דיי חווה התקף לב מאסיבי והיה הנזיר השני להפרד מן העולם.

Capture.JPG

"נשאר רק בלון אחד: בלון אדום – הבלון של אלון.
פתאום….. נשבה רוח חזקה – – – חטפה את הבלון האדום,
העיפה אותו למעלה – למעלה – עד העננים."

לאחר מכן, ברגר המשיך להופיע לבד עם הרפרטואר של ה-Monks עד 2009. ב-2014, בעודו מכהן כראש-העיר של Turtle River במינסוטה – תפקיד אותו ביצע מאז 2006 – ברגר הלך לעולמו בגיל 72 עקב סרטן-הלבלב.

Monks-2.jpg
Gary Burger

~~~

טוב, תשמעו אותם.
נסו לשכוח מכל הסופרלטיבים, והחשיבות ההיסטורית, וכל מוזיקאי ענק שקופץ ואומר שה-Monks שינו לו את החיים – פשוט תשמעו אותם.
לא היה שום דבר דומה ל-Monks, ולא יהיה שום דבר דומה ל-Monks. המפלצת הזו ביקרה את העולם שלנו לכמה שנים בשנות השישים, והיא לא יכלה להשאיר לנו מזכרת טובה יותר מאשר Black Monk Time. אני מודה, לקח לי זמן להבין שאני מאוהב באלבום הזה, ורק אחרי שקניתי את ההוצאה הכפולה של Light in the Attic, עם האינסרט ה-Uber מפורט, זה חלחל אצלי. עמוק. מקווה שזה יקרה גם לכם, אם אתם עדיין לא מכירים אותם. באופן מנוגד למזל הרע שלנו בתור חובבי מוזיקה מעין זו, התיעוד מה-Beat Club לא היה יכול להיות טוב יותר: התמונה חדה, והסאונד הוא כמעט אותו הסאונד של האלבום. אם אתם רוצים עוד, ב-2006 יצא סרט שנקרא "Monks: The Transatlantic Feedback" שלווה גם באלבום מחווה שנקרא בשם של האלבום שמעולם לא יצא, "Silver Monk Time".

monks.jpg
PLAY

ואם חשבנו שאנחנו מכירים את כל מה שה-Monks נתנו לעולם, אז לא מזמן, אורי דביר (שגם הכיר לי את האלבום) שיתף אותנו בידיעה שנמצאו הקלטות של חמישה שירים של ה-Monks שהעולם טרם הכיר.

~~~

"הבלונים הם החלומות והחלומות מתנפצים. רק אחד נשאר: הבלון האדום. ואני לא יודעת איפה הוא. הרוח נשאה אותו, תרתי משמע, והוא ממשיך לרחף. לאן שהרוח תישא אותי, לשם אגיע." – מרים רות

 

תגובה אחת בנושא “מעשה בחמישה חיילים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s