Love & Psyche

סיפור האהבה רווי-ההרפתקאות של פסיכֵי וקופידון

הסיפור סופר על-ידי לוקיוס אפוליאוס במחצית השניה של המאה ה-II לספירה, והוא מגיע מן הרומן הקומי "חמור הזהב" ('The Golden Ass', באנגלית. נו באמת, תשתלטו על עצמכם). האלים בסיפור הם האלים היווניים, אבל מכיוון שהסיפור סופר על-ידי סופר רומי, שמרתי על שמם הרומאי (ולנוחיותכם הוספתי בסוגריים את השמות היווניים).

eab9bf7e786bcdcd5009ea82ab2241a5.jpg
בתמונה: ציורו של האמן השוויצרי, Jean-Pierre Saint-Ours,
La réunion d'Amour et Psyché, 1789-1792

היה היה מלך, אב לשלוש בנות יפות. הצעירה שבהן, פסיכֵי, הייתה יפה מאחיותיה פי כמה מונים, עד כדי כך שדמתה לאלה. שמועות על יופיה התפשטו בכל העולם, ואנשים הגיעו מכל קצוות תבל כדי לחזות ביופיה, והיו מתוכם שטענו כי אפילו ונוס (אפרודיטה), אלת האהבה בעצמה, לא תשתווה לה ביופיה. דעה זו הלכה והתפשטה; ומקדשי האלה ונוס הלכו ונעזבו, מזבחיה לא שבו לפעול וכל תשומת הלב הייתה נתונה לנערה בת-אדם שעתידה למות ביום אחד מן הימים.
ונוס, כמובן, לא השלימה עם כך. היא מיהרה לפנות אל בנה, העלם יפה התואר קופידון (ארוס, או בשמו האחר – Amor, א.י.), אשר אין אחד שביכולתו להגן על עצמו מפני חציו, וכראוי לבן אוהב – מיד היה מוכן לבצע כל משימה שתטיל עליו אמו. "אנא, בני, השתמש בכוחך, וגרום לבת-התמותה להתאהב עד-כלות ביצור המכוער ביותר שבעולם." בזמן שדיברה האלה, הראתה לו את פסיכֵי, וקופידון לא שמע את המשך ההוראה המפורשת מפי אמו. ונוס לא הייתה מסוגלת לתאר לעצמה איך יופי שכזה עלול להשפיע על בנה, לא אחר מאשר אל האהבה בכבודו ובעצמו; נדמה היה שקופידון ירה אל ליבו אחד מחיציו שלו, וונוס הניחה לו, בחשבה כי במהרה יוציא לפועל את נקמתה בפסיכֵי.

תכניתה קיבלה תפנית מפתיעה; לא זאת בלבד שלא התאהבה פסיכֵי במכוער, אלא שלא התאהבה בכלל באיש – ויותר מכך, איש לא התאהב בה. גברים היו מביטים בה בהערצה ותדהמה נוכח יופיה, והיו מתחתנים עם אחרת. אפילו שתי אחיותיה, שלא השתוו לה, מצאו בעל. פסיכֵי, צלם היופי, פגשה בדידות רבתי, ונראה היה שאיש לא רוצה בה.
אביה, שמצב בדידותה של בתו העיב על ליבו, נסע אל האורקל של אפולון (אפולו) כדי לשאול בעצתו, אך קופידו היה זריז מן המלך בבקשת הסיוע מן אפולון; הוא כבר תדרך את האל לענות כי יש להלביש את פסיכֵי בבגדי אבל ולהושיב אותה לבדה על סלע – שם תחכה לבעלה המיועד, נחש מחריד, מכונף, הוא אשר יבוא לקחתה לאישה.
אביה של פסיכֵי הביא עמו את הבשורה המצערת, ואף-על-פי-כן, ביצע את הוראות האל בדקדוק; פסיכֵי הולבשה כאילו הייתה נכונה למות, ומגדר שיניה התלוננה על קללת היופי שהביא עליה את קנאת השמיים, אך שמחה לדעת כי לפחות סופה קרוב. פמלייתה עזבוה בצער למען תמתין בדד לגורלה, והכל התאבלו עליה בחזרתם לארמון.

פסיכֵי, בעודה ישובה על הסלע ובהמתינה למפלצת שתבוא לקחתה, הרגע לפתע את אתת נשיבתה המלטפת של רוח-המערב, זפיר – הנעימה מכל הרוחות. הרוח נשאה אותה ממקום מושבה אל השמיים, והנחיתה את הנערה במקום רך, פרחוני ושלו מאין כמותו – ופסיכֵי מצאה את עצמה נרדמת לה בשלווה. כשהתעוררה, מצאה את עצמה ליד נהר שעל שפתו התנוסס ארמון כה מפואר עד שנראה היה כאילו נבנה עבור אל. זהב, כסף, ואבנים יקרות נצצו והרהיבו מכל עבר, אך אף קול לא נשמע משם, כאילו היה המקום שומם. פסיכֵי הסקרנית התקרבה, עברה את מפתן הדלת, ולפתע שמעה קול. היא לא ראתה מסביבה את הדובר, אך המילים היו ברורות: "מקום זה הוא עבורך. אל תפחדי, היכנסי, רחצי את עצמך והתרענני לך. לאחו מכן יערך שולחן למענך. אנו משרתייך, ונכונים אנו למלא אחר כל משאלות לבך."

פסיכֵי נהנתה מאוד אותו הערב; מוזיקת-נבל נהדרת מילאה את נפשה בכל-טוב, למרות שרק שמעה ולא ראתה את הנגנים, ובשל כך – החלה להרגיש את הבדידות מתחילה לכרסם בליבה המחלים. למרות זאת, ידעה כי בבוא הליל יבוא אליה בעלה, וכך היה. כשהרגישה במיטה שהוא נמצא לידה, לוחש לאוזנה ברוך, שוב לא ידעה פחד, וידעה היא בלב שלם כי אין זו מפלצת.
הזמן עבר במהירות. באחד הערבים, אמר לה בעלה כי סכנה מתקרבת אליה, ואותה סכנה לובשת את דמותן של אחיותיה, אשר מתקרבות לסלע ממנה נלקחה על-ידי זפיר, כדי להתאבל על אחותן. "אך אסור לך לתת להן לראותך, שמא תביאי על עצמך צער רב," הוסיף. פסיכֵי הבטיחה לו כי לא תעשה מעשה כה מטופש, אך למחרת בכתה כל היום בחשבה על כך שאין בכוחה לנחם את אחיותייה. אפילו בעלה לא היה יכול לנחמה, עד שלבסוף אמר, "עשי כטוב בעיניך. אך דעי שבכך תביאי על עצמך את כליונך." עוד הזהיר אותה, כי לעולם לא תנסה לראותו, כי בכך תפרד ממנו לעולם. פסיכֵי ענתה כי תעדיף למות מאה פעמים מאשר לחיות בלעדיו, אך תהין להמשיך ולבקש ממנו להתגלות בפני אחיותיה. בעלה האוהב הסכים ברוך ליבו.

למחרת, הגיעו שתי אחיותיה; זפיר הנחיתה אותן מול הארמון, ופסיכֵי אצה לפגשן. שמחה גדולה פשטה בין השלוש: דמעות, חיבוקים ונשיקות אין-סוף. האחיות נכנסו לארמון, חזו בעושר ופאר המקום, סעדו לבן במאכלים נפלאים, והקשיבו לפריטת-הנבל משובבת הנפש. מיד קפצה על לבן קנאה באחות הצעירה, וסקרנות לדעת מי הוא אותו בעל מסתורי אותו פסיכֵי מסתירה מהן. פסיכֵי שמרה את הבטחתה לבעלה, וענתה כי בעלה יצא למסע ציד. הקנאה צברה נפח נוסף בלבן, עד כי חייהן שלהן נראו להן כאין וכאפס לעומת חייה החדשים של אחותן הקטנה, וגמלו בלבן להביא על פסיכֵי כליה.
באותו הערב, חזר בעלה של פסיכֵי על אזהרתו, לבל תתן לאחיותיה לשוב ולהכנס לארמון. היא, בתורה, ענתה לו שאם נבצר ממנה לראות את בעלה, יאות להתחשב באשתו ולתת לה לפחות לראות את אחיותיה היקרות. בעלה נכנע לה, ושתי האחיות שבו להופיע בארמון. הן הסיקו לבסוף, בהתבסס על תשובותיה החלקיות, המתחמקות של פסיכֵי, כי פסיכֵי אינה יודעת כיצד נראה בעלה. על כן, אמרו לה, כי בעלה אינו איש אלא מפלץ נחש מחריד, כמאמר האורקל של אפולון, וכי גם עם טוב הוא איתה כעת, בוודאי יבוא ליל בו הוא יטרוף את אשתו, כיאה למפלץ לעשות.
ליבה של פסיכֵי רוקן מאהבה ונתמלא באימה; לא אחת הרהרה באיסור המוזר לראות את בעלה,, וכי יש סיבה לכך. בחרדתה, הסכימה עם טענות אחיותיה וגילתה כי נבצר ממנה לראות את בעלה, מאחר ומבלה היא איתו רק בחושך. פסיכֵי ביקשה מאחיותיה את עצתן, עצה אשר הייתה מוכנה מבעוד מועד: על פסיכי להסתיר ליד מיטתה סכין ומנורה. כשתפול תרדמת על בעלה, עליה לצאת מן המיטה, להדליק את המנורה ולתקוע את הסכין בגוף המפלצת שתתגלה לאור המנורה. האחיות עזבו את אחותן הקטנה נבוכה ומבולבלת, בעוד מחשבה אחת נלחמת במחשבה אחרתת בראשה היפה, אך לבסוף, הצליחה להחליט החלטה אחת – היא תראה אותו.

באותו הלילה, לאחר שבעלה נרדם, הדליקה את המנורה, ובצעדים זהירים הלכה לצד שלו במיטה. שמחה מילאה את ליבה כאשר גילתה כי לא מפלצת שכבה לצדה בלילות, אלא עלם-חמד יפה-תאר. בעודה גוחנת עם המנורה כדי להמשיך ולבחון את מראה בעלה, כמה טיפות שמן טפטפו ממנורתה והעירו את בעלה; הוא ראה את האור והבין כי היא מעלה באמונו, ומיד ברח ממנה.
היא רצה אחריו בחשכה, אבל לא שבה לראותו. היא רק שמעה את קולו המדבר אליה: הוא גילהה לה מי הוא, ונפרד ממנה לשלום. "אין אהבה יכולה לשכון במקום בו אין אמון," אמר ונעלם. פסיכֵי המבועתת עמדה והתייסרה. "אלוהי-האהבה היה בעלי, אך בגדתי באמונו," אמרה לעצמה ביגון. "אך לא, לא אוותר – אבקש אחריו עד סוף ימי, וגם אם אין הוא אוהב אותי יותר, לפחות אראה לו מה גדולה אהבתי אליו." כך אמרה, ויצאה למסעה.
קופידון חזר לבית אמו, ביקש כי תחבוש את כווייתו וסיפר לה את שקרה. אש-הזעם החלה לבעור בתוככי ונוס ההמומה, ובכעס רב נטשה את בנה במכאובו, והלכה לחפש את פסיכֵי.

פסיכֵי, בינתיים, ניסתה לעורר את אהדת האלים; אולם אף אל לא מיהר להושיעה – אף אחד מהםם לא רצה להקים לו את ונוס כאויב. פסיכֵי נוכחה כי אין תקווה למצבה, וגמרה אומר לעשות מעשה נועז: תלך לונוס ותציע את עצמה, בתקווה שזעמה ישכך. "ומי יודע, אולי הוא נמצא בבית אמו…" חשבה בלבה.
בהגיע פסיכֵי אל מעונה של ונוס, ראתה אותה האלה ופרצה בצחוק. "את נערה פשוטה וחסרת-חן," אמרה לפסיכֵי, "לעולם לא תוכלי למצוא לך אהוב – אלא אם כן, תרשתי בעבודה המייגעת והמענה ביותר." בעודה מסיימת לדבר, נטלה האלה כמות גדולה של זרעים קטנים, כגון חיטה, פרג, דוחן ועוד, ועשתה מהם ערימה אחת. "עד שירד הליל, עליך למיין את כולם. כל אחד לסוגו שלו," אמרה ויצאה מן החדר.
פסיכֵי, אשר נותרה נבוכה בחדר מחמת אכזריות הפקודה, לא ידעה כיצד לגשת למלאכה. חשבה היא כי מדובר בפקודה בלתי-אפשרית, וכי מה הטעם בלהתחיל במשימה מעין זו? ובעודה חושבת מחשבות אבדון, ניאותו יצורי העולם הקטנים לסייע לפסיכֵי במקום אלי האולימפוס הכל-יכולים: הנמלים החרוצות באו לעזרתה בהמוניהן ועד לבוא הליל, כל הזרעים היו מסודרים למופת.
לא נעם לונוס, בלשון המעטה, לראות כי פסיכֵי הצליחה במשימתה. "טרם סיימת," אמרה לה, נתנה לה לחם יבש למאכל ופקדה עליה לישון על האדמה בעוד האלה תישן במיטתה מפוארת. מובן כי היה בדעתה של ונוס להרעיב את הנערה ולהעביד אותה בפרך למען יופייה המהולל יקופח. רק כאשר תמות, תתיר את השמירה מחדר בנה ותתן לו לצאת מחדרו.

למחרת, הטילה על פסיכֵי משימה נוספת. "למטה, על שפת הנהר, נמצאות כבשים בעלות גיזת-זהב. לכי והביאי לי מן הצמר הנוצץ הזה." פסיכֵי העייפה הגיעה אל שפת הנהר ועצרה להביט במימיו. בעשותה כן, קפץ על ליבה רצון להטביע עצמה במים, ולהביא קץ על כאבה וייאושה. בעוד מתכופפת, שמעה קול המדבר מתוך קנה ירוק: "אל תטביעי את עצמך. מצבך לא בכי רע – אמנם כבשים אלו הן פרא מסוכן, אך ישנה דרך. המתיני עד אשר תצאנה הכבשים לעת ערב לנוח על שפת הנהר מבין השיחים הקוצניים, ותוכלי למצוא שפע של צמר-זהב על קוצי השיחים."
פסיכֵי שמעה בקולו והצליחה להביא לגבירתה, האלה האכזרית, שפע של גיזה נוצצת. ונוס, לאחרר שכילתה את תדהמתה, פרצה בצחוק. "מישהו בוודאי עזר לך. אתן לך הזדמנות נוספת להוכיח כי אכן ניחנת באומץ-לב ופיקחות. עלייך ללכת למלא עבורי בקבוק ממימיו השחורים של נהר הסטיכּס (אחד הנהרות המובילים לממלכת המתים של פלוטו – האדס – אל המוות ואחיו של יופיטר – זאוס. א.י.) בהתקרב פסיכֵי אל הנהר, נוכחה לדעת כי אין ביכולתה של ישות חסרת כנפיים לבצע את המשימה – משני צדדיו של הנהר בלטו להם צוקים תלולים וחלקלקים, וזרם המים היורדים היה מפחיד מאין כמוהו. ובעודה מבכה על גורלה – הגיע נשר גדול לחלצה מן הצרה: הוא חטף את הבקבוק מידיה של פסיכֵי, מילא אותו במימיו השחורים של הסטיכּס, והחזיר לפסיכֵי את הבקבוק.

ועדיין, ונוס לא הרפתה מן הנערה המסכנה. הפעם, נתנה לפסיכֵי קופסא, וציוותה עליה לרדת אלל השאול ולבקש מפרוסרפינה (אשתו של פלוטו, א.י.) למלא את הקופסא במקצת מיופיה. אכן הייתה זקוקה לכך ונוס; שהרי גם היא החלה להתעייף מן מלאכת הטיפול בבנה. פסיכֵי יצאה שוב למסע, ומצאה מורה-דרך שכיוונה אל ארמונה של פרוסרפינה: ראשית, דרך חור באדמה, אחר-כך למטה, אל נהר המוות, שם תתן פרוטה לכארון, איש הרפסודה, למען יעביר אותה לצד השני של הנהר. משם, תקח אותה הדרך ישר אל ארמונה של פרוסרפינה – אלא ששם, שומר על הפתח קרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים. אך אל תדאג – אם תתן לו עוגה, יתנהג כידיד ויתן לה לעבור.
כך עשתה פסיכֵי, והכל קרה בדיוק כמו שאמר מורה-הדרך, ולא זאת ועוד – פרוסרפינה ניאותה להסכים לבקשתה של ונוס ונתנה לה מן יופיה בתוך הקופסא. פסיכֵי מיהרה לשוב אל אדוניתה.
בדרכה חזרה, חשבה על כך שעבודות הפרך בהן עסקה לא השביחו את יופייה, וכי כאשר תפגוש שוב בקופידון – לא תהיה במיטבה. על כן, פתחה את הקופסא – ולא מצאה בה דבר. ברגע שהגיע לאחר מכן, נפלה על פסיכֵי תרדמת.

אז, הופיע אל-האהבה עצמו. הוא החלים והתגעגע אל פסיכֵי, ולמרות השמירה הכבדה שאמו הציבה על דלתו – הוא מצא את דרכו החוצה דרך החלונות. הוא החל לחפש את אישתו, ומיד מצא אותה שכובה על הקרקע, רדומה. הוא עורר את פסיכֵי באחד מחיציו ונזף בה מעט על סקרנותה. הוא פקד עליה להביא את הקופסא לאמו והבטיח לה כי מכאן והלאה – הכל יתנהל למישרים. ובזמן שפסיכֵי מיהרה אל ונוס, טס אל-האהבה אל האולימפוס. הוא רצה להיות בטוח כי לא תבאנה צרות נוספות על ראשו מצדה של אמו, והלך לבקש מיופיטר בכבודו ובעצמו שימלא את בקשתו. יופיטר ניאות למלא את בקשתו, אך לא לפני שאמר: "אמנם גרמת לי צרות רבות בעבר, אך לא אוכל לסרב לך."
יופיטר איגד את כל האלים, לרבות ונוס, והכריז כי קופידון ופסיכֵי נשואים כדת וכדין, וכי לכלה יוענק מעמד של אלמוות. מרקוריוס (ארס) הביא את פסיכֵי אל האולימפוס, שם יופיטר נתן לה לטעום מן האמברוסיה (מאכל האלים, א.י.) שתעניק לה את האלמוות. מעצם כך, לא יכלה ונוס להתנגד לנישואי בנה, ומצאה נחמה בכך שפסיכֵי תאלץ להישאר בשמיים כדי לטפל בבנה ובילדיהם, ובכך לא תוכל להמצא זמן רב על האדמה, לבלבל אנשים ביופייה, ולהפריע בכך לפולחן שעורכים לה.

וכך, נגמר הכל בטוב. אהבה ונפש (Amor & Psychee) חיפשו אחד את השני ולבסוף מצאו זה אתת זה. קשר זה ביניהם לא ינותק לעולם.

*****

כמה תובנות שלי בעקבות הסיפור:
א) תמיד עדיף להחזיק עוגה בהישג יד, למקרה שתפגשו בכלב רצחני בעל שלושה ראשים.
ב) קופידון הוא טינאייג'ר שצריך לברוח מחלון חדרו כדי לפגוש את החברה שלו.
ג) יש לנשים יווניות קטע עם קופסאות סגורות.
ד) ונוס תעשה הכל כדי שימשיכו לעשות 'על-האש' לכבודה.
ה) אנשים בודדים מאבדים עצמם לדעת. ולמרות זאת, הם עדיין חופשיים לעשות ככל העולה עלל רוחם. כמאמר השיר 'Me and Bobby McGee':
"freedom's just another word for nothing left to lose"
ו) ועדיין, לא טוב היות האדם לבדו.

תגובה אחת בנושא “Love & Psyche

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s