#81 ברשימת 'הזמביים הפופולריים ביותר'

Chrissy Zebby Tembo & Ngozi Family – My Ancestors – 1974

זה היה ב-1997.
בשנה שבה ביל קלינטון פתח, בפעם האחרונה, את אחד מארונות השירות בבית הלבן ואמר למוניקה, "Quick, get inside, we don't have much time",
בשנה שבה הנהג הנרי פול אחז בחוזקה בהגה, ולחץ עד הסוף על דוושת הגז של המרצדס בכניסה למנהרה הפריזאית,
בשנה שבה מארשל אפלווייט שכנע 38 מחברי הכת "Heaven's Gate" להתאבד, כדי שהנשמות שלהם תעלנה השמיימה ותתפוסנה טרמפ עם חללית – אני הייתי עסוק בדברים החשובים באמת: אלבום המדבקות שלי.

13138896_10204964753953654_3979710585209301446_n.jpg
זה היה אלבום שחולק בחינם לקוראי ידיעות-אחרונות, וחפיסות המדבקות נמכרו בכל קיוסק תמורת שקל וחצי. אלי, בעל הקיוסק הקרוב ביותר לבית-הספר בו למדתי, מכר כל חפיסה בשני שקלים וחצי. חזירות קפיטליסטית לשמה.
אלו לא היו מדבקות של שחקני כדורגל, אלא מדבקות של דגלים, כל דגלי המדינות שהתקיימו אז, ב-1997. חלקן כבר לא קיימות היום. בהפסקות הייתי מתיישב במעגלי משחק, ומוחא את האוויר שיהפוך כמה שיותר מהמדבקות שלי, ומהמדבקות של היריב. היו ימים בהם הייתי משיג הרבה מדינות שהיו חסרות לי, והיו ימים שלא, ממש כמו אנשים גדולים בהיסטוריה של האנושות – אבל לא חשבתי על זה, אז.
תוך חצי שנה, ומתוקף היותי פנאט של מדבקות הדגלים, הצלחתי להשלים את כל המדינות, בכללם הדגלים של מקסיקו וסוריה, עליהן החלפתי בערך עשר בריטניות. את סין העממית, השגתי בדרך של מרמה, ואני לא אפרט מחמת הבושה. השגתי את כל המדינות – לבד מדגלה של מדינה אחת.
זמביה.

~~~

מאז 1997, לא חשבתי על זמביה.
ואז, ברמת גן של 2015 (או בגבעתיים של 2015. מישהו יודע מה לעזאזל ההבדל בין שתי הערים?), אבי אלמליח הציג בפני דיסק צרוב, עליו כתוב Amanaz – Africa.
"פסיכדליה מאיפה?" ניסיתי להבין, אחרי שהוא הסביר על מוצאה של הלהקה. "אתה צוחק עליי, או מה?" לא, הוא לא צחק, ויותר מכך – הוא הכיר לי זרם חדש במוזיקה, רוק פסיכדלי שקיבל את הכותרת Zamrock.
מסתבר שהרבה תיבות פאזז מצאו את דרכן לרפובליקת זמביה בשנות השישים והשבעים; מעט האלבומים ששמעתי מזרם ה-Zamrock מפוצצים בכמות לא הגיונית של האפקט המסחרר הזה. על המרחב שבין ג'ימי הנדריקס לג'יימס בראון, רוב השירים הם באנגלית, המבטא צועק לשמיים, וחלק מההפקות כל-כך גרועות שאין ברירה, אלא להוסיף עוד מדף בגן-העדן לאיזטוריה פסיכדלית.

כמויות הפאז כאן הן באמת מעבר למקובל. כריסי זבי טמבו הוא המתופף והזמר באלבום שיצא בזמביה, 1974. כשתתחילו לשמוע את האלבום, חלקכם בבוודאי ירצה לדעת מי העילוי הזה שאחראי לגיטרה הלא-נורמלית הזאת, אז תנו לי לעזור לכם – קוראים לו פול נ'גוזי, והוא גיטריסט-על.

Paul Ngozi

פול דובסון נירונגו נולד ב-1949 והלך לעולמו חמישים שנים מאוחר יותר. בשנות ה-70 הוא עלה לתהילה כפול נ'גוזי, מנהיג להקת הרוק Ngozi Family, שהייתה אחת מן הלהקות המייסדות של זרם ה-Zamrock. פול לעיתים מוזכר בנשימה אחת עם סגנון ה-"קאלינדוּלה" (Kalindula) שהוא יצר, סגנון שמאופיין בשירי פופ משופעים בפאזז. כאן, השירים עצמם הם די פשוטים ("If you really love me baby, come on to my home today-yyy"), מלאים בחכמת חיים בקוואצ'ה, הליריקה מפזזת בספקטרום שבין אהבה למוות, ומי מאיתנו יודעים שהספקטרום הזה צר, צר מאוד. פול גם מדורג במקום ה-81 ברשימת "הזמביים הפופולריים ביותר" שערך המגזין The Zambian. מרשים, לא?

~~~

את המדבקה של דגל זמביה אני כנראה לא אשיג יותר לעולם, ורק השד יודע איפה האלבום המזורגג הזה היום, אבל הרומן שלי עם זמביה ממשיך בדרך קצת שונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s