מפגש "דארק-סטאר" #78

Mad River – Paradise Bar and Grill – 1969

מפגש "דארק-סטאר" #78
קיבוץ גבעת-חיים מאוחדים לנצח
2097 לסה"נ / 28 לסה"ח

"מתוך מבחר הפוסטים הלא-גדול שסבא שלי כתב," אמר ג'רי ונשען לאחור בכורסה הרעועה, "אני חושב שהפוסט על Mad River הראשון היה הטיפשי ביותר."

60a10ff1adf0a3256c111513362f6d59.jpg
מבין ארבעת הצעירים שישבו בנינוחות יחד עם ג'רי במרפסת הפאב ששופצה רק לאחרונה, רק שלושה הנהנו בראשם – הוא שנותר מבולבל ולוקה בזכרונו היה גם הצעיר מבין כולם; בחור רזה וצנום, בעל תלתלים שחורים ועיניים כחולות, חתוליות בצורתן.
"מה יש, ג’ואי," אמרה טינקרבל בטון מעט מתגרה, "חשבתי שעברת על הארכיון הראשון. זה שם,, סבא וסבתא שלך מככבים שם. וזה באמת מהפוסטים הכי דפוקים שאי-פעם נכתבו בקבוצה. לפני ואחרי ההפסקה."
"ההפסקה הגדולה של 57'," מלמל טאונס ונאנח.
"אני פשוט לא בטוח שאני זוכר מה הלך שם," ענה לה ג’ואי, "את בטוחה שזה לא היה על ה-Madd River השני?"
"בוודאות לא על השני," אמר ג'רי.
"מה שג'רי אמר," אישרה טינקרבל, "היי – תשמעו מה מתנגן בפנים – "
"אני לא מזהה," אמר רמברנדט, "מה זה?" הוא הוריד את משקפיו וצמצם את עיניו, כאילו היה בכךך בכדי לשפר את זכרונו.
"אולי כדאי שתרגע קצת עם הג'וינט הזה," אמר לו טאונס, "או לפחות תעביר אותו הלאה…"
"כן, הוא תקוע אצלך כבר כמה דקות," אמר ג’ואי וג'רי צחק, במיוחד כשהבין שהוא לא היחידד ששם לב לתקיעת השרשרת.
"אלו הם ה-Palace Gurads עם No Comin' Backk," אמרה טינקרבל לאחר כמה שניות של שתיקה.. "חכו – חכו לסולו… הנה – "
כעבור דקה רמברנדט לחש, "את טובה בזה, אני לא הייתי מזהה את זה בחיים," וטינקרבל צחקקהה לעצמה.
"טוב, בחזרה לנושא," אמר ג’ואי, "עכשיו הבנתי שאין לי ממש מושג מה קורה ב–Mad Riverr השני."
"אתה מתכוון ל-Paradise Bar & Grill?" שאל טאונס.
"אה, כן," ענה ג’ואי, "נדמה לי שדווקא – "
"אבל חשבתי שיש לך אותו בבית," קטע אותו ג'רי, "קיבלת אותו מסבא שלך או משהו. קנה אותוו באוסטרליה… הוא אפילו כתב את זה שם."
"איך אתם זוכרים את הדברים האלה?" שאל רמברנדט.
"הכל מתועד," ענה ג'רי, "הייתה תקופה שבה הייתי מריץ הרבה פוסטים בני שמונים, מהתקופהה הראשונה."
"מצחיק לחשוב שהאנשים האלה כבר לא חיים," אמר טאונס למרות שהוא לא נראה מבודחח במיוחד.
"מה, אתם רציניים?" אמר ג'רי, "יש שם ממש אוצרות – כדאי לכם להשקיע בזה. איתי שמי, אלוןן ג'ייקובסון, רחל מיכאלי, גורק, פייביש, שולברג – "
"אולי תגידו לי כבר מה הסיפור של האלבום השני של Mad Riverr?" שאל ג’ואי בטון מעט נסער.
"בעקרון," פתחה טינקרבל, "זה אלבום טוב מאוד, אם כי שונה מאוד מהראשון. הרבה יותר פולקי,, אבל עדיין שומעים שזה הם. כמה שירים ממש-ממש יפים… כמו למשל, שיר הנושא. החשמלית מנסרת פה ושם, והקול של לורנס האמונד עדיין נשמע יציב בערך כמו הממשלה של אירואסיה – "
"וכמו שאסף וויינברג אמר אז – 'עם כזה קול שבור, זה אף פעם לא ישמע סטרייט לגמרי," הוסיףף טאונס, "אבל יש הרבה יותר גיטרה אקוסטית, ולפעמים הם בכלל לא נשמעים כמו שהם נשמעו באלבום הראשון."
"הבנת, ג’ואי?" שאל אותו רמברנדט, "תעשה שיעורי בית."
"טוב, אולי נכנס?" שאלה טינקרבל, "בא לי לרקוד קצת."
"מה מתנגן עכשיו?" שאל ג’ואי, "אני לא מזהה."
"עזוב, אין סיכוי. זה הסט של ב"שי. תשאל אותו אחר-כך," אמר טאונס, "וטינקרבל – אולי תוותריי על הריקודים?"
"אני ארקוד כמה שאני רוצה," ענתה, "לפחות אני לא עושה פאדיחות כמו שג'רי עשה בשנהה שעברה,"
"היא החלימה מאז, טינק," אמר ג'רי, "היא כבר הולכת. צולעת, אבל הולכת."
"מי בכלל לימד אותך לרקוד ככה?" שאל אותו רמברנדט.
"סבא שלי, אלא מה," ענה ג'רי, "הוא סיפר לי שהוא בעצמו התבייש עד שהוא פגש אדם בשם זוליי – שהראה לו שזה דווקא – "
"רגע, רגע!" התפרץ ג’ואי, "זולי – יכול להיות שאתם מדברים על זוהר… זוהר נווה?"
"כן, בדיוק – "
"אז סבא שלך הכיר את האדם שעל שמו נקרא הפאב הזה?" עיניו נפערו בתדהמה.
"אה, כן. הוא אפילו היה חבר פעיל בקבוצה. פוסטים שמחים – "
"תעשה כבר שיעורי בית," אמר לו רמברנדט וצחק.
"טוב," טינקרבל נעמדה על רגליה והתמתחה, "אני הולכת לעשות את הפאדיחות שלי,"
"בהצלחה," איחל לה ג'רי.

"תנו לי לספר לכם משהו על פאדיחות," אמר קול רועד ובא-בימים. אדם מכווץ מזיקנה, לבן בכל חלקי גופו ובעל מסגרת משקפי-ראיה מתומנת, נעמד מול החבורה ההמומה, הניח את ידיו על מותניו, ואמר, "פאדיחה זה לחשב את הכמות הממוצעת של השנים שנותרו לך לחיות כדי לדעת באיזו תקופה להתמקד – ואז לגלות בגיל 110 שהיית יכול להמשיך בכיף מעבר ל-1980. היום אני מבוגר בהרבה מגיל 110… הייתי גם יכול להמשיך לשנות האלפיים המוקדמות. זו, זו פאדיחה!"
"זה… זה אתה!" לסתו של ג'רי נשמטה.
"אבל מה," המשיך הזקן, "אני הייתי הראשון לחזות את חזרת הדיסקים לקדמת הבמה, ככה שלאא בהכל טעיתי – "
"מי זה?" שאל ג’ואי.
"זה לא יכול להיות," אמר רמברדנט.
" – וגם נלחמתי בעצמי בחברות הבוטלגים, וניצחתי – "
"לא ייתכן," אמר טאונס ברעד.
" – ותנו לי להגיד לכם עוד משהו – השני של Mad River הוא לא בדיוק הטעם שלי, אבל זה יופי,, יופי של אלבום. אתם תאהבו אותו."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s