ברחוב הסטייה

The Deviants – Ptooff! – 1967

לפי ההלכה, אישה סוטה (או שֹוטה) היא בעצם אישה שמעלה באמון בעלה. סטתה מדרך הישר, עלתה על שרטון, והוא מצדו – אסור לו לקרב אליה את הקולונל בדימוס עד שיעשה את הדבר הבא: יקח אותה לבית-המקדש, שם היא תעבור טקס. תתפלאו, אבל לא מדובר בטקס שבסופו מטיחים בה: "מגורשת, מגורשת, מגורשת!", אלא במשהו הרבה יותר גרוע – הטקס כולל את שתיית "המים המרים", מהם היא יכולה להנזק במקרה שהניחה לאדם אחר לבדוק אם יש לה מטבעות בכיס האהבה הפרטי שלה, או להשאר בריאה ושלמה במידה וכל אשמתה הסתכמה בכך שקראה את 50 גוונים של אפור.

10407839_10202865760280124_2063767289985807896_n.jpg

בעולם בו בית-המקדש כבר לא קיים, סטייה היא בסך-הכל התנהגות לא קונפורמית. התנהגתם שונה, שלא כדרך הנורמה – אתם סוטים. דינכם הוא ניכור, מרמור, והתנשאות בלתי-נשלטת על שאר פשוטי העם שפועלים כצאן מרעיתו של ההוא שהיה פעם סוטה בעצמו, אבל היה חכם מספיק כדי לשכנע את כולם שדרכו טהורה היא. נסו להתנחם בעובדה שיש באפשרותכם לשקר: נתפסתם בוהים בשיפולי ערוותה של מלצרית שהחליטה ללבוש מכנסיים צמודים לעבודה? פשוט אמרו שלאישה שלכם יש את אותם מכנסיים בדיוק, אבל לא נראה לכם שמדובר באותו בד או פירמה. איפה קנית את המכנסיים שלך? אני אגיד לאשתי. נסעתם לאט מדי בסביבות בית-ספר ועוררתם את חשדו של הפנסיונר עם האפוד הזוהר? פשוט ספרו על הפחד לדרוס ילד שמגיח לכביש משום מקום.

אז, רגע – כל מי שעושה משהו שונה וחדש ממה שהיה נהוג עד לאותו זמן נחשב לסוטה? כנראה שהמוזיקה שאנחנו שומעים (או לפחות רובה המוחלט) נוצרה על-ידי סוטים. ואנחנו סוטים בעצמנו, שאנחנו מעיזים להקשיב לה, ולהנות ממנה – לא רק בבית, אלא גם בפומבי.

אי-שם, במרחב שבין אמהות ההמצאה והמוקיונים, אנחנו נמצא את הסוטים, ובין הסוטים – אנחנו נמצא את מיק פארן: כותב, מוזיקאי ואקטיביסט במחתרת של תרבות הנגד בבריטניה. סוטה בכיר, בקיצור ולעניין. במערב לונדון של 1967, פארן אסף לו כמה סוטים אחרים מסצנת הלאדברוק גרוב (הגרינוויץ' של הלונדונים) : פיט מונרו, קלייב מאלדון וראסל האנטר, וביחד הם הקימו את ה-Social Deviants. אחרי שמונרו ומאלדון פרשו, הסוטים החברתיים החליטו שאין להגביל את סטייתם לחברה גרידא, ועל כן קוצר שמם ל-The Deviants. את שני הסוטים שפרשו החליפו שני סוטים אחרים: סיד בישופ וקורד ריס. כל התפקידים היו מאויישים, מלבד תפקיד אחד: ארנק אנושי.

תוצאת תמונה עבור ‪the deviants‬‏
מיק פארן

לארנק האנושי קראו נייג'ל סמואל, צעיר בן 21 ובמקרה גם מיליונר. מיק פארן וראסל האנטר התחברו איתו בגלל שהוא היה אחלה בחור, והוא גם ממש במקרה שלף את שבע-מאות הפאונדים שהיו דרושים להם כדי לממן את האלבום של הסוטים. האלבום "Ptooff!" יצא בשמונת-אלפים עותקים והופץ דרך המדיה המחתרית של תרבות הנגד: המגזינים Oz ו-International Times, לדוגמא.

האלבום Ptooff! הוא אבן דרך פרוטו-פאנקית. מופת של גאראז' וניסיוניות. הוא לא מושלם, אבל הריפים הכבדים, הקטעים הרגועים-או-שלא,, הטקסטים הבועטים, הקול של מיק פארן (שלפעמים נשמע כמו בוז'י הרצוג על אסיד) הבס, התופים והאפקטים – כולם נועדו לשרת מטרה אחת: להסיט אתכם מדרך הישר, הדרך שדרכה תגיעו לוייטנאם, או יותר גרוע – לעולם של בורגנות וזבל יקר.

אז להתראות ברחוב הסטייה, ליד המון הילדים הצורחים.
אל תשכחו להגיד לפנסיונר עם האפוד הזוהר שאתם מפחדים לדרוס אחד מהם.

תגובה אחת בנושא “ברחוב הסטייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s