אהבה מיקרו-מיניאטורית

Michael Yonkers Band – Microminiature Love – a.1968

כיאה לחנון מד"ב וספרות ספקולטיבית שבילה שעות רבות של חלומות בהקיץ סביב מסעות אינטר-זמניים, דיסטופיות ורובוטים, גם אני מצאתי את עצמי מהרהר במעשיי האפשריים בשנייה שאמצא את עצמי לוחץ על הכפתור שמשחרר את החגורה של מכונת הזמן. שלא תבינו אותי לא נכון – מדי פעם, בין הזיית יום אחת למשנתה, קופצים להם שדיים עסיסיים לפריים, כמו מעברונים בערוץ שצריך אליו סיסמת הורים בשעות הלילה – אני גם בן-אדם, בסופו של דבר, וכאדם שמרבה לפנטז – החלטתי להפוך חלום למציאות, וביקשתי לפרסם מודעה במקומון העיר רחובות בזו הלשון:

מחפש שותף לתכנון מסע בזמן: מציע את שירותיי כנוסע חסר-השכלה פורמלית בכל הקשור למטא-פיזיקה, קוואנטים והנדסת-מכונות. מוכן לנדב את גופי ונפשי למען המדע. *******054 (לא בשבת)

התשובה היחידה שקיבלתי הייתה מעורך המקומון, שביקש שאקצר את לשון המודעה או שאשלם תוספת לחמשת השקלים שכבר שילמתי. מכיוון שלא מצאה חן בעיניי הגישה המתנשאת, החלטתי לגנוז את המודעה. ואז, יום למחרת – נחשו מה, – טלפון! ולא, אני לא מדבר על השיחה היומית מ-אמא שלי, הפעם היה מדובר במספר לא מזוהה. עניתי, ומשיחה קצרה שערכתי עם שם-בדוי-ג'ון, עלה כי בעתיד הקרוב אחזור בי מהחלטתי לגנוז את המודעה במקומון העיר רחובות ואשלם את התוספת הנדרשת. איך שם-בדוי-ג'ון יודע שאעשה זאת, אתם שואלים? אתם כנראה לא עוקבים אחרי. בכל אופן, הוא רצה לקצר תהליכים, אמר שהפרויקט הסודי שלו נמצא בתהליכים אחרונים, 'שלב הליטוש', כך הוא הגדיר זאת, וביקש שאגיע במהרה לפגוש אותו במשרדו שברח' קק"ל מס' 15 בעיר בת-ים.

כשהגעתי למקום, מיד חששתי שמדובר בתרמית, אבל התקווה החנונית-מד"בית שלי לחזות בעבר ובעתיד דחפה אותי לדלפק הקבלה. "שם-בדוי-ג'ון", אמרתי לאחות, והיא בתורה אמרה לאחות בקול רווי לעג, "עוד פעם זה קורה, מרים… לא להביא לו יותר עיתונים!". מרים, שנראתה חביבה קצת יותר מהאחות ראטשד שבדלפק הקבלה, ליוותה אותי לדלת משרדו של אותו שם-בדוי-ג'ון, ולפני שעזבה אותי מלמלה משהו שנשמע כמו "בחלחה"… הנחתי שמדובר ב-'בהצלחה'. דפקתי על הדלת, ושמעתי את קולו של שם-בדוי-ג'ון, שזיהיתי משיחתנו הטלפונית. נכנסתי, והוא חיכה לי שם. מן הראוי היה לתאר עכשיו איך שם-בדוי-ג'ון נראה, אבל גם התיאור שלו יהיה בדוי, אז אין טעם. אבל מה שכן רצוי לתאר, זו המכונה שלידה הוא עמד בגאווה: היה זה כיסא מעץ (כנראה של IKEA) עטוף בנייר כסף, שהודק בחבלים לדלפק קטן שעליו הונח רדיו-טרנזיסטור. האנטנה של הרדיו נקשרה בחוט מתכתי בחזרה לכיסא ויצרה מעגל. אם היה לי ספק שמדובר בתרמית, הרי שהספק עכשיו התמוסס כמו קרח על מחבת רותחת. היה זה חלום שהתגשם.

מפאת חוסר הטעם, גם את קולו של שם-בדוי-ג'ון לא אתאר. אבל בכל אופן, לא התרכזתי במיוחד בזמן שהוא הקריא את הוראות הבטיחות המדוקדקות; הצטברו במוחי אין-ספור שאלות הקשורות למסע בזמן, והחלטתי לקטוע אותו עם החשובה מכל: "האם מותר לי לשנות את מהלך ההיסטוריה?". הוא הביט בי כאילו הייתי אני המשוגע מבינינו, והשיב בפשטות – "כן". לא הייתי מוכן לתשובה הזו. בזמן שהוא חיבר לפטמותיי אלקטרודות משוננות, התחלתי לפנטז שוב, והפעם על זכייה בפרס הראשון בלוטו, סקס עם מרלין מונרו בת העשרים, ורצח היטלר החייל. ואז עצרתי את עצמי. 'אורון!' חשבתי בקול, 'כן?' עניתי, 'אתה כזה שטחי! אתה מבין שאתה הולך לנסוע בזמן בעוד מספר דקות? על זה אתה חושב? כסף, סקס, ורצח? למה שלא תחשוב משהו חשוב באמת, למשל ראשוניות תרבותית?' להיות הראשון בהיסטוריה שעשה משהו!' המשכתי להרהר. מיד עלתה מולי דמותו של מרטי מק'פליי עם הלס פול, מחריב את Johnny B. Goode לחתיכות קטנות. 'זה מה שאני רוצה?' שאלתי את עצמי, לגנוב יצירות מהיוצרים שלהם, עוד לפני שהם חשבו עליהן? לא, זה גרוע באותה מידה. 'אז תמציא משהו,' חשבתי, 'תמציא את המד"ב, את הרוק'נ'רול, תמציא ז'אנר שמיד יתקשר עם שמך'.
"מוכן?" שאל שם-בדוי-ג'ון. "כן," עניתי בלי חשש והוא התחיל לכוון את התדר. "לאיזו שנה אתהה מחזיר אותי?" שאלתי, והוא צחק. "יש לי כאן את 86 במינימום."
מבאס, מבאס מאוד. והוא ראה את זה על הפרצוף שלי. "FM, מה אתה רוצה…" טוב, לא נורא.. שיהיה! העיקר שזה יעבוד. הוא לחץ על הכפתור עם המשולש שנוטה לצד. פליי.

מצאתי את עצמי בדלפק הקבלה עם מרים. היא לא נראתה צעירה יותר. "איזו שנה זו?" שאלתי אותה. "1986" היא ענתה וצחקה. הבנתי שהיא לועגת לי. חבל, היא דווקא הייתה הנחמדה מבין השתיים. "איך הגעתי לפה? איפה שם-בדוי-ג'ון?" עברה בי צמרמורת והתחלתי לצעוק. זה עבד, אבל לא לגמרי. כנראה שפשוט שוגרתי לדלפק הקבלה. "אין פה שום שם-בדוי-ג'ון, אורון." התחלתי ממש לפחד.
"ברור שאין פה שום שם-בדוי-ג'ון," צרחתי, "זה שם בדוי!". היא נתנה בי מבט כועס, וחזרה להתעסק בכרטסת שלה. טפחתי על כיסי; ארנק – יש, טלפון נייד – חסר.
"איבדתי את הסמארטפון שלי," אמרתי לה, "ראית אותו בסביבה?" היא הרימה את ראשה,, צמצמה את עיניה ושאלה – "מה זה סמארטפון?"
זה כבר היה יותר מדי. "תביאי לי את הטלפון שלך!" פקדתי, והיא קמה ממקומה וצעקה עליי בחזרה: "תרגע! אם לא תרגע, אני אקרא לרחל שתרגיע אותך."
"על מה את מדברת, מי זאת רחל?" התפלצתי. מה לעזאזל קורה כאן? מציאות חלופית? זה ההסבר היחיד ש –
"אורון, תחזור לחדר שלך." אמרה רחל בקול מקפיא. "אפילו לשירותים אי-אפשר ללכת בשקט.. מרים, תוודאי שהוא לא יוצא משם." מרים אחזה אותי בחזקה בכתפי והובילה אותי בדרך שכבר הכרתי. עמדנו מול דלת משרדו של שם-בדוי-ג'ון, ולפני שהלכה, היא מלמלה משהו שהצלחתי לפענח לבסוף כ-'ברוך שובך'.
שם-בדוי-ג'ון חיכה לי בפנים עם המכונה, מוכנה לפעולה.

***

61jbddwhgrl.jpg

לא תאמינו, זה סיפור בדוי – וככזה, גם הוא מכיל הרבה אלמנטים מהחיים. היי, אל תסתכלו עלי ככה, באמת – אל תגידו לי שאני היחיד שפינטז על המצאת הדיסטורשן, או אפילו ה-Wah Wah… על הכל אני חותם. בכל אופן, לפעמים אני נתקל באלבומים שמציגים צליל שפשוט לא מתאים לשנה שבה הם נוצרו. הנה, קחו את אחת הדוגמאות הכי טובות שיש: Microminiature Love של Michael Yonkers Band, שהוקלט בסתיו 1968 ויצא לראשונה, רק ב-2002 (!) ב-Sub Pop. לעזאזל, זה נשמע כאילו הוא נסע לעתיד איזה 15 שנים בזמן כדי להקליט את השירים באלבום הזה. אולי זה באמת קרה, מי יודע… הבנאדם ידע לבנות. הנה ציטוט של סטיב לונגמן, טכנאי ההקלטות של מייקל יונקרס לאחר המפגש הראשון איתו ועם הגיטרה המוזרה שלו:

The body was sawed off, and it was silvery, and there were a couple of large knobs on it, and –I swear this is true –some kind of antenna thing sticking out of it. Kind of spronging around, like a prop from a 1950's science-fiction movie. Then he plugged it in and we went for the first take. Hraww wrahhraw hhharah hhhrahhh! It was wah-wah-in even before I knew what a wah-wah was! And I started laughing, it was such a shock

כן, אה? ואפשר לשמוע את זה. בחיי שאפשר לשמוע את זה. עכשיו דמיינו שלא הייתם יודעים שמדובר בשירים שהוקלטו ב-1968. נשמע הגיוני, נכון? ועכשיו דמיינו שהכל הוקלט תוך שעה. ואתם יודעים מה, זה לא רק הצליל הרודף, המצמרר של מייקל יונקרס והגיטרה שלו – גם המילים עצמן שהוא שר, גם הן מתפרקות לאותיות שמסתדרות מחדש מאחוריך בקומה חשוכה, ונושפות "פווווווו" אחד גדול בעורף שלך… יש כאן משהו פראי, שבור, מעוות, משהו שלא כדאי להכניס הבייתה מבלי שיהיה כלוב מוכן במרתף ושוט חשמלי בהישג יד. זה זה… זה זה… כשחשבנו שכבר ראינו ושמענו הכל. זה עולה ומחטיף לנו סטירה.

למייקל יונקרס יש טור ארוך של שמות אלבומים בדיסקוגרפיה, טור שממשיך עד 2011… מי יודע, אולי ברגע זה הוא עובד על הצליל החדש הבא. הקול שלו ממשיך ללוות אותו גם באלבומי הסולו הנהדרים – Goodby Sunball ו-Grimwood – אבל שום דבר לא מתקרב לחדשנות ולאווירה שיש ב-Microminiature Love. בכל פעם שאני שומע את הפתיחה של Jasontown אני נזכר בוריאציה מוזרה מהחיים שלי ל-"ברוך שובך" מהסיפור שקראתם. משהו ש… אני לא אמור לחשוב עליו, אבל עדיין, כיף לחטט מדי פעם בפצע פתוח.
חד-פעמי, לעזאזל.

קישור לאלבום. תודה לאורי דביר על שהכיר לי את המפלצת הזו. ראוי לציין גם שישנם גם בונוסים חביבים למדי, אמנם לא ברמה של שבע הרצועות הראשונות, אבל fuck-me-sideways, זה עדיין מרענן כמו מלפפון במים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s